דבר מותו בתאוּנת דרך דוקא, שאיש לא פילל לכך, משתייך אף הוא לעקמימוּת מזלנוּ. לולא מקרה עיור זה, ודאי היה מאריך ימים עד זיקנה מוּפלגת. שבעים ושלוש שנים נושא אדם את חייו דרך כל מיני סכנות – ופתאום לפתע!..

בעת האחרונה נתישבה עליו דעתו הרבה, כטבע תלמידי־חכמים מוּבהקים, ולדבריו נוספה נעימה חדשה, נעימה פייסנית, סלחנית. “לא לצחוק, לא לבכות, אלא להבין”.

עתים ראיתיו מטייל בחוץ יחידי, מטייל בנחת, בהרחבת הדעת, ידיו משוּלבות לאחוריו, מעשה “בעל־בית”, כמי שיד לו בכל ההישגים הללו מסביב, בבנינים ובנטיעות. חבלי מולדת היו מוּבלעים בדמו ממש.

יעקב רבינוביץ היה אחד מהטיפוסים הישראליים המעטים – ובזה היה אח לי. ח. ברנר, עם כל הבדלי האופי שביניהם – שנכנסו בעבי הקורה הגורלית אשר לנו, בחינת “אכן חליינו הוא נשׂא ומכאובינו סבלם”. יחידי־סגולה אלה זוכים לפעמים למדרגת מצפוּן האומה, ומשקל מיוחד לדבריהם היוצאים מלב טהור והנאמרים מנקודת־ראות גבוהה יותר, ממעל לכל קנאוּת, ללא משׂוֹא־פּנים לכאן ולכאן. “ואַל יחשוב שום צד את עצמו זכאי ואת יריבו חייב” – כתב בפיליטונו האחרון ב“דבר” שנדפס ביום קבורתו.

בפיליטונו זה, אגב, אנו מוצאים מימרה אחרת: “ואיני יודע איזה טעם יהי לדברי אלה ביום הידפסם. הדברים משתנים במהירות כזו” – * * *

משהו ניבא לו לבו.