התחיינה העצמות האלה (יחזקאל)
וּכְמוֹ מִיָּמִים יָמִימָה
לְבֵיִת עוֹלָמִי הָלַכְתִּי;
פְּקֹד בִּשְׁלוֹם שׁוֹכְנֵי דוּמָה,
אַדְמַת קֹדֶשׁ דָּרַכְתִּי.
וְהִנֵּה לִפְנֵי הַמַּצֵּבוֹת
אִשָּׁה אַחַת נִצָּבָה,
בִּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ שַׁלְהֵבוֹת,
בַּלָּאט אֵלֵי קָרָבָה.
"אָנֹכִי – אָמְרָה – עֵינִי
הֵן עָלֶיךָ תַּשְׁקִיפָה,
מִּבְּנוֹת אֱלֹהִים הִנֵּנִי
וְטַלְלֵי-תְחִיָה אַרְעִיפָה.
אָנֹכִי בַּת-הַשִּׁירָה
בַּחֲצַר לִבְּךָ אַשׂוּחַ;
מֵתִים לַחַיַּיִם אָעִירָה
אֶפַּח בָּמוֹ הָרוּחַ.
מִשְּׁנַת הַמָּוֶת יְנוּמוּן
יָקִיצוּ לְחַיֵּי עוֹלָם;
מֵתֶיךָ הִנֵּה יְקוּמוּן
גַּם תִּשְׁמַע קוֹלָם".
וּכְרֶגַע מִכָּל עֲבָרִים
הָרוּחוֹת סָבִיב הָמוּ;
וָחַיִל בָּלְעוּ הַקְּבָרִים,
מֵתִים וּרְפָאִים קָמוּ.
נְפָשׁוֹת לְמַחֲשָׁבוֹת קָרָבוּ,
אַף מִקְּבָרוֹת נִסְתָּרוֹת;
כְּמוֹ חַיִּים לִפָנַי נִצָּבוּ
וּבְנֹגַהּ הָאוֹר-יְקָרוֹת.
וּכְמוֹ חַיִּים וְקַיָּמִים
בְּעוֹר וּבָשָׂר רֻקָּמוּ,
אַלְפֵי רִבְבוֹת גְּלָמִים
כְּמוֹ חַי לְפָנַי קָמוּ.
וּבַת הַשִּׁירָה שָׁמָּה
בֵּינָם הָלְכָה לָשׂוּחַ,
וּבְאַפָּם הִיא בִּדְמָמָה
נָפְחָה בָּמוֹ הָרוּחַ.
רוּחַ נִשְׁמַת-חַיִּים
עֲלֵי כֻלָּם הוֹפִיעָה;
רָאִיתִי לְפָעֳלָהּ יָדַיִם
מֵתַי קָמוּ לִתְחִיָה.
הַמֵּתִים קָמוּ לִתְחַיָּה,
קָבַרְתִּי אוֹתָם בְּיָדִי;
אוֹתָם עֵינִי צוֹפִיָּה,
חַיִּים הֵם עִמָדִי.
מִקִּבְרוֹת-הַתַּאֲוָּה
הִנֵּה נֵעוֹרוּ הַקְּבוּרִים;
וּכְמוֹ מִקֶּדֶם לְזַעֲוָה
יְשׁוּפוּנִי חַטֹּאות נְעוּרִים.
חֳלָאִים רָעִים בַּחַיִּים
מִנָּם נַפְשִׁי שׁוֹמֵמָה;
הַשָּׁבָץ וּפִיק-בִּרְכַּיִם
וּמַדוֵי לִבִּי הֵמָּה
אֶשְׁכַּב, וּלְמַעֲצֵבָה
בִּלְתִּי הֶרֶף יְעַנּוּנִי,
עֲדֵי זִקְנָה וְשֵׂיבָה
הֵמָּה לֹא יַעַזְבוּנִי.
מִנֹּחַם, מוּסָר, תּוֹכֵחָה,
נַפְשִׁי קִּרְבִּי מְיַלֶּלֶת;
יַד אַהֲבָה נִשְׁכָּחָה
מֶנִּי שְׁנָתִי גוֹזֶלֶת.
מֵעֵת רוּחָהּ לְקִרְבָּהּ שָׁבָה,
תַּרְאֵנִי רַק תַּהְפּוּכִים;
מִמַּרְאוֹת תִּקְוָה נִכְזָבָה
מַשָׂאוֹת שָּׁוְא וּמַדּוּחִים.
"בַּת-אֵלִים – אָמַרְתִּי – פֶּלֶא
רָאִיתִי עַל אֲדָמוֹת;
הֲתוּכְלִי הַחֲיוֹת גַּם אֵלֶּה?
הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת?
עָצְמוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים,
שָׁם בֶּעָפָר עֻפָּרוּ;
בְּגַלֵּי קְבָרִים שְׁלשִׁים,
שְׁלשִׁים שָׁנָה קֻבָּרוּ.
עֲלֵי קִבְרִי אֲדָמוֹת
הֵמָּה נָפְלוּ עֲצוּמָי;
הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת
לָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָי?
הַמֵּתִים אֵלֶּה גְּלָמִים
נָפַחְתָ בְּאַפָּם חַיִּים;
וּמֵתַי – הַשָּׁנִים, הַיָּמִים, -
בַּל עוֹד יִרְאוּ חַיִּים".
לַמֵּתִים קֶבֶר כָּרִיתִי,
עֵינַי אוֹתָם צוֹפִיָּה;
וּמֵתַי – עֵת-טַל יַלְדוּתִי –
בַּל עוֹד תָּשִׁיב לִתְחִיָּה.
(יפו, תרמ"ו, שושן פורים)