לוגו
בימים ההם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מתוך דברים שנאמרו במסיבה ליובל “האחדות” בבית הנשיא


ועידת המפלגה שהחליטה על הוצאת “האחדות” נתקיימה ביפו, בפסח תר"ע; אני עבדתי אז בזכרון־יעקב, ובאתי לועידה ברגל, כרגיל בימים ההם. כשהגעתי ליפו, יום לפני הועידה, הייתי עייף מאד, ושכבתי לנוח, ומיד נרדמתי. ישנתי עשרים שעות רצופות, נדמה לי זו הפעם היחידה בחיי.

המפלגה הוציאה לפני כן עיתון ביידיש בשם “דער אָנפאנג” (“התחלה”). התנגדתי להוצאת עתון ביידיש בארץ־ישראל, אבל נשארתי במיעוט, וסירבתי להשתתף בעתון. החברים הציעו לי לכתוב עברית ויפרסמו דברי בעברית. סירבתי גם לזאת. אמנם בימים ההם רק מעטים בארץ ידעו עברית, וכל האסיפות התנהלו ביידיש.

בועידת היסוד של הפועל־הצעיר בשנת 1906 (שנת עלותי לארץ) היה יוסף אהרונוביץ ז"ל, יושב־ראש, וניסה לנהל האסיפה בעברית. קם חבר (החי אתנו עד היום) ודרש מהיושב־ראש לנהל האסיפה ביידיש, כי רבים אינם מבינים עברית. אהרונוביץ התעקש והמשיך לנהל בעברית. הציע אותו החבר לבחור ביושב־ראש אחר – והצעתו נתקבלה. זה היה לא מפני שחברי הפועל־הצעיר היו יידישיסטים, אלא מפני שלא ידעו עברית.

העתון “דער אָנפאַנג” לא האריך ימים. כמדומני שהופיעו רק שלוש חוברות חדשיות. בועידה הששית של המפלגה (פועלי ציון) הוחלט על הוצאת עתון עברי, והחברים י. בן־צבי, רחל ינאית ואנוכי, נבחרו למערכת.

נסיון בלתי מוצלח להוציא בארץ עתון עברי של פועלי־ציון נעשה עוד שנים אחדות לפני־כן – על־ידי ועל־ידי ישראל שוחט. החבר י. בן־צבי עוד לא היה בארץ (הוא ביקר בארץ בשנת 1904 כתייר, אבל בא להשתקע רק בפסח 1907). במפלגה היו קצת יידישיסטים, אבל שוחט ואנוכי היינו “הבראיסטים” קיצוניים. היינו שנינו חברי הועד המרכזי, והחלטנו לפנות למפלגת פועלי־ציון באמריקה, שגם היא היתה בעד עברית, שיתנו לנו אמצעים להוציא עתון סוציאליסטי בארץ־ישראל, בתנאי שיופיע בעברית, ובאופן כזה לא יוכלו היידישיסטים לעכב בידינו. אבל איתרע מזלנו – והאמצעים לא נתקבלו.

אחרי הופעת “דער אָנפאַנג” והפסקתו עברו שנים אחדות, ובועידה הששית הוחלט, נדמה לי פה אחד, שעתון המפלגה בארץ יופיע בעברית.

הגליון הראשון הופיע בתמוז תר"ע (1910). זמן קצר לפני כן עלה ארצה החבר זרובבל וגם הוא נספח למערכת.

המשכתי לעבוד בזכרון־יעקב עד שהעתון היה צריך להופיע, ובסיון תר"ע עליתי לירושלים. היה תמוה קצת בעיני למה בחרו בי להיות חבר המערכת, כי עד אז לא ניסיתי מעודי לכתוב משהו לשם פרסום, והייתי כל הזמן פועל פשוט במושבות. אבל קיבלתי על עצמי דין הועידה, כי ראיתי צורך שבמערכת העתון יימצא גם פועל חקלאי (החברים בן־צבי ורחל ינאית היו מורים בגימנסיה העברית בירושלים), אם כי לא עלה על לבי שאני מסוגל לכתוב מאמרים. אולם “מעשה שהיה” זמן קצר לפני הופעת הגליון הראשון – הסעיר אותי וכתבתי עליו רשימה (בלי חתימת שמי). והמעשה היה ביקורו של החכם באשי חיים אפנדי מקושטא, ראש המילת (האומה) היהודית בקיסרות העותמנית, בפתח־תקוה. פועלי המושבה יצאו לפגוש את החכם בדגל ציוני בידם, אולם בני האיכרים, שחששו כנראה מזעם הממשלה התורכית, התנפלו על נושאי הדגל וקרעו אותו לגזרים. עלבון הדגל הציוני הרתיח אותי וכתבתי בענין זה שתי רשימות: – אחת בשם “מדברנא דאומתיה או פקיד דתי?” שבה ניתחתי מעמדו של החכם באשי והוכחתי, שאחרי המהפכה התורכית בשנת 1908 – אינו עוד בא־כוח האומה העברית בקיסרות העותמנית, ואינו מוכשר לתפקיד זה, אלא פקיד דתי שאינו מבין צרכי היהדות ומפריע להתארגנותה הדמוקראטית ולהשתתפותה במפעל התקומה הלאומית. הרשימה השניה בשם “מעשה קלון” היתה מוקדשת לשערוריה של קריעת הדגל העברי והכאת נושאיו באם־המושבות. כתבתי גם מכתב על חיי הפועלים בזכרון.

כשהשתקעתי בירושלים קבעתי לעצמי בישיבת המערכת משכורת חדשית של 30 פרנק (ששה דולר), כמשכורת שקיבלתי בהיותי פועל חדשי בסג’רה, אם כי בעבודתי בקבלנות בזכרון־יעקב (חפירת בורות לנטיעת שקדים) השתכרתי שלושה פרנקים ליום, כלומר קצת יותר מחצי דולר ליום.

לאחר שהשתקעתי בירושלים התבוננתי ליישוב בעיר, וראיתי התהום המפרידה בין היישוב החדש שהוא מיעוט קטן, ובין היישוב הישן שהוא הרוב. ולגליון השני של “האחדות”, שהופיע באב תר"ע, כתבתי מאמר על הצורך בהתלכדות פנימית ועל הנזק שיש בהתנכרות היישוב החדש – לישן, בייחוד בירושלים1. תחת המאמר הזה חתמתי בפעם הראשונה בשמי: בן־גוריון.

לגליון החדשי השלישי, שהופיע באלול תר“ע, כתבתי מאמר בשם “לבירור מצבנו המדיני”, ובמאמר זה כבר הכנסתי את הציונים בחו”ל במרכאות כפולות (כתבתי: “אך אם ה,ציונים' בחו”ל, שכל הישוב אינו לגבי דידם אלא אמצעי תעמולה בשביל ,עבודתם הציונית', יכולים להרשות לעצמם לרמות אחרים, – אין אנו בני א“י, שלנו הישוב הריהו מטרה לעצמו, אין אנו רשאים לרמות את עצמנו ולכסות על המצב האמיתי של הישוב”).

במאמר זה עמדתי על הצורך בהפעלה מדינית של כל הישוב היהודי בארץ ושל “היהדות בכל חלקי המדינה העותמנית ולברוא הסתדרות לאומית מדינית במטרה לדרוש בבית מורשי העם ומאת הממשלה המרכזית את זכויותינו האזרחיות, המדיניות והלאומיות ולהגן על ענינינו הכלכליים והתרבותיים”.

שלושת הגליונות הראשונים יצאו אחד בחודש, אולם במועצת המפלגה שנקראה בסוכות תרע"א (1910) החלטנו על הפיכת “האחדות” לשבועון.

במועצה זו הרציתי פעמיים, והחלטתי להרצות הפעם בעברית. בהרצאתי הראשונה עזבו רוב החברים את חדר הישיבות. אני לא השגחתי במחאה אילמת זו והוספתי לדבר עברית לפני חדר כמעט ריק. מהחברים שנשארו אני זוכר החבר י. בן־צבי, רחל ינאית ואהרון ראובני2.

כשהרצאתי בפעם השניה, ושוב הרצאתי בעברית, לא עזב אף חבר את הישיבות.

להגנת חלק גדול מהחברים, עלי לציין שבאמת לא הבינו עדיין נאום עברי, אם כי בארבע שנות היותי בארץ נתרבו יודעי עברית במידה לא קטנה.

עד כמה לא ידעו רבים מהעולים לא רק עברית, אלא את כל הנעשה בארץ, אפשר לדון על פי מכתב ששלח אחד מחברי פועלי־ציון הרוסטובים (בראשית העליה השניה, בשנת 1905. הגיעה לארץ קבוצה גדולה מרוסטוב, שהיו רחוקים מחיים יהודיים, לא ידעו לא עברית ולא יידיש, אלא רוסית בלבד) לעתון של פּועלי־ציון ברוסיה בשם “מוֹלוֹט” (“פטיש” ברוסית), ובמכתב זה שנתפרסם באותו עתון נאמר: “בכל מקום יש לנו צורך איום בליטראטורה בז’ארגון. הסיבה היא בזאת שאנחנו עושים עבודה בקרב היישוב המקומי, שהוא מורכב מספרדים – יוצאי ספרד, ומאשכנזים, יוצאי פּולין, רוסיה ורומניה. לא אלה ולא אלה אינם יודעים רוסית, ולכן נחוצה לנו ספרות בז’ארגון”.

אולם הרוסטובים היו יוצאי דופן, ורק מעטים מהם נשארו בארץ, (במידה שאני יודע, נשארו עד היום רק שניים מהם: בן ציון רוחימוביץ, שהיה בין עשרת מחברי הפּלאטפורמה של רמלה בסוכות 1906, וליוּבּה שכטר, אמו של מישאל, ראש הממשל הצבאי).

יידישיסטים פּרינציפּיוניים היו מעטים בתוכנו, אולם הד ריב הלשונות נשמע עוד במועצת המפלגה בסוכות תרע“א (1910), ארבע שנים אחרי ועידת היסוד שנתקיימה ביפו בסוכות תרצ”ז (1906), כחודש אחרי עלותי ארצה.

במועצה זו הרצה זרובבל, שהגיע לארץ רק לפני חדשים אחדים, על “פעולתנו התרבותית”, ובין שאר דבריו אמר: "אין בדעתי לנגוע כאן בשאלת השפות, אולם הנני סובר כי כל אחד יסכים לי, כי הספרות העברית בלבד אינה מספיקה בשביל אותו יסוד הפועלים שיש לנו בארץ־ישראל. לא רק הבאים מחדש, אלא גם חלק גדול מהנולדים בארץ מבין ומדבר רק יהודית3.

חושב אני שחלק גדול מהם יחיה גם להבא על השפה היהודית" (המערכת העירה כאן: “דעה זו מוטלת לגמרי על אחריותו של הכותב”). בויכוח שנתקיים אחרי הרצאה זו התנגדתי לדברי המרצה ואמרתי: – “דיברו הרבה על העתון, ,האחדות' והוצאת ,אחדות', ושכחו ע”ד אחדות האומה ואחדות הפועלים. עמנו קרוע ומפורד. הפועלים העברים רחוקים זה מזה על־ידי ערבובית השפות. העוד נעמיק גם אנו את התהום על־ידי השתמשותנו בשפות אחדות, או שאנו מחויבים להרוס את המחיצות ולאחות את הקרעים על־ידי שפתנו הלאומית האחת! ואם בדיבור ובתעמולה אנו מוכרחים להשתשמש בהרבה שפות – אין אנו רשאים בפעולתנו התרבותית להשתמש אלא בשפתנו העברית. כי במה שנוגע לשפה אי־אפשר להתחשב רק את נימוקים זמניים ומעשיים, מפני שזוהי שאלה עיקרית, הנוקבת ויורדת עד תהום קיומנו הלאומי ועתידנו בתור עם בריא ומאוחד בארצו"4.


בסיום המועצה התווכחתי עם רואי־השחור במחנה, – ויכוח זה שלא נפסק עד היום. כרגיל צודקים הפּסימיסטים בשעתם, אולם חמישים השנה שעברו מאז מוכיחות שביסודם טעו רואי־השחור. לא אנסה לעשות השוואה בין מצבנו בסוף 1910 ובין מצבנו עכשיו, באמצע שנת 1960. אצטט רק הדברים שהשמעתי בסיום המועצה לפני חמישים שנה:

"משבר קשה, פנימי וחיצוני, מתחולל עכשיו בחיי ישובנו. מכל העברים שומעים אנו על דבר פּסימיות. במחנה הבונים והלוחמים אפס המרץ, רפתה האמונה ונתגבר היאוש. רעל זה התחיל חודר גם לתוך השדרות של החלוץ העובר לפני המחנה – שדרות הפועלים העברים.

“ברגע זה נתאספנו כאן. אנחנו לא כיסינו על מצב הדברים האמיתי, לא רימינו את עצמנו, הגדנו גלוי את האמת, האמת שלנו; אבל מתוך הכרת המצב הקשה לא באנו לידי יאוש, – אלא לידי הרגשת החובה להתחיל בעבודה נמרצה ומרובת־צדדים. נוכחנו שאפשר הרבה לעשות, שצריך הרבה לעשות, סימַנו לנו שורה שלימה של מעשים ופעולות. אפשר לא הכל ייצא לפועל, אבל עובדה זו גופא, שברגע כזה היה לנו די אומץ ואמונה לא רק להמשיך את עבודתנו הקודמת, אלא גם להתחיל בעבודות חדשות, תשמש־נא מחאה חיה נגד היאוש הכללי, ותכריז באזני כל, שעבודת התחיה והשחרור נמשכת.”5

כשסקרתי בסוף שנת תרע"א, בגליון 48–47 של “האחדות”, את “השנה החולפת בחיי הפועלים”, סיימתי רשימתי במלים אלה: “לא רבים היו המאורעות, המעשים והנסיונות – אך הן אלה רק גרעינים. המכיר את תורת החיים וחוקי הגידול והצמיחה יודע כמה יתרבו הפירות במשך הזמן, אם רק הגרעינים ייקלטו והאדמה פוריה. נחוצה רק עבודה מתמידה, בלתי פוסקת. סוף השכר – לבוא”.

מה שקרה בארץ במשך חמישים שנה אלה – אין בו כדי לערער אמונה זו, – אם כי “סוף השכר” טרם בא, כי עוד רבה וקשה הדרך לפנינו.


  1. ראה להלן “לשאלות היישוב הישן” עמ' 12–14. [הערת המלבה"ד] [הכוונה למקור המודפס; היות שאיננו ממספרים את העמודים על־פי המקור, ראו את הפרק הבא – הערת פרויקט בן־יהודה].  ↩

  2. אחיו של י. בן־צבי. [הערת דב"ג]  ↩

  3. מערכת “האחדות” העירה, כי בשם זה קורא המרצה לשפה המדוברת של אחינו – “האשכנזית”. [הערת דב"ג]  ↩

  4. “האחדות”, גליון 1, ב' בחשון תרע“א, עמוד 30. [הערת דב”ג]  ↩

  5. “האחדות”, גליון 4, ט“ז חשון תרע”א, עמוד 13. [הערת דב"ג]  ↩