לוגו
הקונסרבטוריון הארצישראלי הראשון "שולמית"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בשנת 1910 – השנה הראשונה של תל־אביב – היתה כל ארץ־ישראל קרקע בתולה מבחינה מוסיקאלית. בירושלים, יפו וחיפה לא היה שום בית־ספר לנגינה ולזמרה, ותל־אביב היתה אז בראשית בנינה.

בשנת 1910 החליטה שולמית רופין (אשתו הראשונה של ד"ר ארתור רופין) לפתוח בתל־אביב הצעירה בית־ספר לנגינה ולזמרה, הראשון בארץ.

כל ההתחלות קשות הן, ושבעתים קשה היה לפתוח בית־ספר ממין זה. כי היה צורך ליצור יש מאין. כוחות־הוראה מוסיקאליים לא היו בארץ. רבים פקפקו, אם יימצאו תלמידים בשביל בית־הספר הזה.

אולם האמונה, הבטחון והרצון העז של שולמית רופין עמדו לה להתגבר על המכשולים הרבים.

בין המורים הראשונים, שנענו להזמנת ש. רופין, היה משה הופנקו, תלמידו של הפרופיסור הנרי מארטו. למ. הופנקו היתה אז עמדה מבוססת בעניני מוסיקה בג’ניבה, ואף־על־פי כן החליט לעזוב את אירופה, ובשנת 1910 בא לתל־אביב המוקפת גבעות־חול שוממות, כחלוץ במקצועו.

הופנקו נתמנה למנהל מחלקת הכינור, הצ’ילו, קונטרבאס וכלי נשיפה! המורה השני, מ. האמרשלאג, ניהל את מחלקת הפסנתר, את המקהלה, לימד תיאוריה וקומפוזיציה; גיטה ווייצמאן (אחותו של הפרופ' חיים ווייצמאן) היתה המורה השניה לפסנתר, ושולמית רופין קיבלה עליה את מחלקת הזמרה ואת ההנהלה הראשית של בית־הספר.

בחדשים הראשונים היה רק “מנין” תלמידים מבני תל־אביב, ולסוף שנת־הלמודים הראשונה הגיע מספרם לשבעים וחמשה, בהם גם כמה מבני המושבות הקרובות.

ובעוד שולמית רופין עסוקה בפיתוח המוסד הצעיר, נקפד פתיל חייה. ברגעיה האחרונים ביקשה למסור את הנהלת בית־הספר לידים נאמנות – לידי המורה הראשי מ. הופנקו. הועד המפקח על בית־הספר (שבראשו עמד מ. דיזנגוף), מילא את צוואת המיסדת, ולהנצחת שם המיסדת הראשונה נקרא מאז ביה"ס “שולמית”.

לאחר שנה נפתח סניף לבית־הספר “שולמית” בירושלים, ובאותו זמן נפתח בתל־אביב בית־ספר שני לנגינה “לויים” בהנהלת מרים לוית, שהיתה קודם לכן מורה לפסנתר בבית־הספר “שולמית” בתל־אביב.

התפתחותו של המוסד הצעיר עלתה על המשוער. יחד עם גידולה של תל־אביב והתרחבותה גדל והשתפר גם בית־הספר “שולמית”.

אלא שבקרוב פרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914. ימים קשים ורעים עברו על המוסד הרך בשנים. רבים ממוריו ותלמידיו הוגלו מן הארץ כנתינים זרים, וחלק מהם גויס לצבא התורכי. ההכנסות משכר הלימוד פחתו והלכו, התמיכות בתורת סטיפנדיות פסקו לגמרי, ועם הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו בניסן תרע"ז (אפריל 1917) הוגלה מ. הופנקו ומשפחתו, הוגלו המורים, ההורים ואתם גם שארית התלמידים.

לאחר כיבוש ארץ־ישראל בידי צבאות הבריטים, שבו גולי תל־אביב לבתיהם, נתחדשו החיים הפנימיים בשכונה, וגם בית־הספר לנגינה “שולמית” קם לתחיה. שרי צבא, הקצינים והחיילים הבריטיים, שחנו אז בתל־אביב וסביבתה, היו באים לעתים תכופות לקונצרטים, שנערכו לכבודם על־ידי ועד תל־אביב והנהלת בית־הספר.

ראוי לציין פה, ששני גדולי אמנות הנגינה, פרופ' הנרי מארטו והפסנתרן ל. גודובסקי, סמכו את ידיהם על הקונסרבטוריון, ומצאו שהוא ראוי להקרא בשם זה.

עזרו להתפתחות בית־הספר – המורים. במוסד הורו במשך השנים: פרופ' פיליפסון – מורה לפסנתר, תלמידו המובהק של לישטיצקי; הגברת אמול רטיידיל, אף היא תלמידתו של לישטיצקי; שליט, שכונן כאן את המקהלה העברית הראשונה לשירים עממיים; מילט, המורה לתיאוריה ולהרמוניה בעברית, הוא גם חיבר הרבה שירים עבריים וספר למוד לסולפג' ולהרמוניה עברית; “אבי המוסיקה היהודית החדשה” הקומפוזיטור יואל אנגל, ועוד אחרים.

המייסדים הראשונים של תל־אביב הכירו בערכו הרב של המוסד הנגינתי, וכבר בשנת תרע"ב בנה ועד תל־אביב בית מיוחד ברחוב הרצל, ששימש הרבה שנים אכסניה קבועה בשביל בית־הספר “שולמית”, ולאחר מכירת הבית לאיש פרטי, הוסיפה העיריה לתמוך בבית־הספר עד שנת 1926–1927. עם הקיצוצים בתקציבי העיריה, פסקה לגמרי התמיכה הכספית מצד העיריה.

בשנים הראשונות להווסד בית־הספר “שולמית”, היה התומך בו הנדיב רבינסון מקיוב בסך 3000 פראנק לשנה, אבל לאחר פטירתו – הופסקה התמיכה.

יוליוס רוזנוואלד ורעיתו משיקאגו, בעת ביקורם בתל־אביב, קודם מלחמת־העולם הראשונה, התרשמו הרבה מאד מן התזמורת של תלמידי בית־הספר “שולמית”, ובאותו מעמד תרמו 2600 פראנק – תמיכה לאחד התלמידים המובחרים, ומלבד זה הראו התענינות גדולה בקיום המוסד, והבטיחו את תמיכתם הקבועה לשנים הבאות. עם פרוץ מלחמת העולם באב תרע"ד, נפסקה גם התמיכה הזאת.

עם בוא ועד הצירים הראשון, לאחר גמר מלחמת העולם, לארצנו, ביקרו הד"ר ח. וייצמן ומלוויו בבית־הספר לנגינה הראשון בתל־אביב, ונהנו הרבה מנשפי התלמידים. על־פי דרישת חבר ועד הצירים מר סיף, וגם בהשפעת חבר הועד המפקח מר ל. ברלין, הוכנס בית־הספר “שולמית” תחת כנפי מחלקת החנוך של ההנהלה הציונית. במשך שלש שנים נתמך המוסד מאת מחלקת החנוך. עם התחלת הקמוצים במחלקת החנוך, הופסקה התמיכה.

בין תלמידי “שולמית” היו גם כמה נוצרים ומושלמים מן המשפחות הנכבדות, שינקו את השכלתם המוסיקאלית מבית־הספר העברי בעיר העברית.

במשך זמן קיומו, העמיד בית־הספר “שולמית” הרבה מחזורים של אמנים צעירים בעלי מקצוע בכל ענפי המוסיקה. מבין חניכי “שולמית” יש להזכיר את אמני־הנגינה שיצאו להם מוניטין גם מחוץ לגבולות הארץ: פנינה זלצמן, שולמית שפיר, בלהה קומר, שלמה דין.

התזמורת הסימפונית הראשונה בארצנו נתכוננה ב“שולמית” על־ידי מ. הופנקו. האופירה הארצישראלית הראשונה מיסודו של מ. גולינקין, השתמשה בשנת 1923 בתלמידים של “שולמית” לארגון התזמורת הראשונה.

רבים מבוגרי “שולמית” נתקבלו לקורסים העליונים בקונסרבטוריונים שבאירופה, ועל־ידי כך נתפרסם שמו הטוב של בית־הספר בעולם.

עם גידול מספר התלמידים החליט הופנקו, יחד עם הקומפוזיטור יואל אנגל, ששימש כמה שנים מורה במוסד הזה, להעלות את בית־הספר לנגינה למדרגת קונסרבטוריון, ומאז התחילה תקופה חדשה בחיי המוסד.

הכנר המפורסם יאשה חפץ, בבקרו בארץ בפעם הראשונה, בשנת 1926, ובפעם השניה, בשנת 1932, הביע את יחסו החיובי ל“שולמית” בהשתתפותו בהרחבת הבנין של המוסד. עם גמר בנין שתי הקומות העליונות נקרא אולם הקונצרטים על שם “ישה חפץ”.

הרבה תכניות יפות היו לבעל החלומות מ. הופנקו. הוא חשב על אמנות נגינתית לאומית, אשר תשאב את יצירותיה מנבכי העם ומנשמת האומה המתעוררת משנתה הגלותית. הוא שאף לזה שארץ־ישראל תשמש מרכז ליוצרים ולקומפוזיטורים העברים, שעד עתה הם מפוזרים בכל ארצות תבל ותועים בין תרבויות זרות של עמים אחרים, במקום שהם מוסרים את רוחם ואת נשמתם תחת דגלים שונים ותחת שמות של עמים זרים. בין היוצרים והקומפוזיטורים שבאירופה ובארצות־הברית יש כמה וכמה אמנים יהודים בעלי מחשבה לאומית, והם נטמעים בין שאר הלאומים.

ארץ־ישראל המשוחררת, עשויה לשמש מרכז תרבותי ואמנותי בשביל בתי־ספר לנגינה ולזמרה, שישרו עלינו רוח עברית טהורה.

הישוב העברי כולו, וביחוד בני תל־אביב הוותיקים, זוכרים למוסד ומחולליו את חסד חלוציותם, ויודעים להעריך את אשר פעלו ויצרו שולמית רופין ומ. הופנקו בשדה המוסיקה בארץ.