לוגו
תוחלת נכזבה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שלמה זיכערמאַן עודנו חי, אך חייו אינם חיים, כי גלתה שמחה מנפשו וכל תקוה אפסה מלבו;באחרית ימיו, בנטות שמש חייו לערב ראה תוחלתו נכזבה, ותקותו האחרונה, שארית נחמתו בחלד, היתה לו למפח נפש.

אכן לא נעימים היו החיים, אשר ראה גם עד כה;ממרורים רבים וכעס שבע עוד מנוער, כל יד עמל ותלאה מצאתו בחייו, וענותו גדלה עוד ותרב באחרית הימים;אך בכל אלה לא נפל עליו לבו ולא רפו ידיו, כי תקוה אחת עודדתהו, תקוה אשר נתמלאה כל נפשו ממנה זה ימים רבים – ואם גם היא היתה לו לאכזב, היקום, היתעודד עוד?…

מורה עברי היה שלמה – העוד לי לתאר את חייו? מי גבר לא ידע חיי יצור אמלל, נדכה ונענה כזה, אשר בעוד רוחו נעלה ונשאה מעל החברה הסובבת אותו הוא שפל ונדכה תחתיה, ולהותו מרגשת עוד נפשו ויודעת מאד את שכלותו וענותו? מוֹרה-פרטי היה התלוּי ועוֹמד בשגעוֹן אבות תלמידיו, באות האמות, אלה הגבירות הכבודות המדקדקות עם המורה כחוט-השערה, וכל פגיעה קלה או גם צל פגיעה בכבודן מצדו תמיט עליו שואה ותכרית אוכל מפיו;מורה-לשעות – אשר אדונים רבים לו ולכל אחד מהאדונים האלה בנים ובנות, מיודעים ומיודעות, משרתים ומשרתות, וכלם דורכים עליו ברגל גאוה ושואטים אותו מסביב;מוֹרה עברי – אשר לא יאמין היום במחיתו מחר, ובכ"ז ישאף להיום הבא למען הנצל מהתמרורים והכעס, אשר ישביעהו יום זה…

ואם כל המורים לא יראו בטובה, הנה שלמה מר לו מר מכלם. בכל התלאות, אשר מצאוהו, בכל המון הנסיונות, אשר נוסה בימי חייו, לא הביא חכמה בלבו איך להתהלךְ עם החיים, לא למד לשונו להצמיד חנף, לשית בחלקות ולהרבות כזב;על כן לא הפיק רצון מהנשים הכבודות, אמות תלמידיו, ויהי שנוא נפש כל המורים. זה שלֹשים שנה הוא אוחז באומנותו זאת: היא חביבה עליו ומכבדה בעיניו, אבל בני-אומנותו שנואים עליו ונבזים בעיניו, ובמשך הימים הרבים האלה לא למד לאהוב אותם, אף לכלכל אותם בחברתו. אדרבא: מיום ליום, משנה לשנה, כאשר הוסיף לראות און בהם, כאשר נגלו לפניו כל תכונותיהם הרעות, שפלות-רוחם והכנעתם הבזויה, כן הוסיף לתעב אותם ולשטות מעליהם.

– אומנות נכבדה ונשאה היתה ההוראה – היה דבריו תמיד למיודעיו המעטים – לולא תעבוה מחזיקיה ופרעוה לשמצה…. אמנם גם הם אינם אשמים;רוח רובם היה ישר, אךְ “נותני-לחמם”, הם. נשוהם וכל כח דילהון, הם עותום. הן על פת לחם יפשע גבר, ומה יעשה המורה האובד אם תנאי-חייו דורשים ממנו לא ידיעת אומנותו ויתרון-הכשר, אך שפלות-רוח, הכנעה יתירה ושפת שקר? הצדק אצדיקם אמנם אךְ נוד אנוד להם, ובכ"ז לא אוכל כלכל אותם וחברתם לזרא לי –

ושתי אלה, שנאת בני-אומנותו ואי-רצוֹן נותני-לחמו, הועילו להותוֹ, ויהי שלמה עשוק ורצוץ כל הימים. פרנסתו נמצאה לו בדוחק, ומשנה לשנה, כאשר זקן וכשל כחו, כאשׁר נוספו מורים חדשים על הישנים וההתחרות הלכה הלוך וגבור, כן הלכה משכרתו הלךְ ודל, וידל מאד.

אולם בכל אלה לא היה שלמה עצוב-רוח ונוגה, ויהי להפך, כי רוח ששון נוססה בו תמיד, אף חמד לו לצון ויביע מהתלות. אך צהלת-רוחו לא באה מתוך זה שהיה שמח בחלקו והסתפק במועט שישׁ לו;לא, הוא הרגיש מחסורו, עניו הציק לו ושפל-מצבו דכא רוחו מאד, אלא שכבר נואש מנפשו, אף הצדיק את הדין על עצמו.

– אנכי אשא ואסבול – היה דברו תמיד – אנכי עני ומדוכא, מצבי שפל ומזונותי מרורים עלי כזית. כי אנכי הסבותי בנפשׁי עצמי.

הוא היה מהמשכילים הראשונים, אשר בעת שׁהחל לפעם אותם רוח-ההשכלה בשנות הארבעים עזבו איש אישׁ את עיר-מולדתו הקטנה ויבאו לגור ולבקש דעה בעיר הגדולה וו… שם נפלגו בארחות חייהם וילכו להם איש איש בדרך אשר התוה לו. רבים מהם באו אל בתי-הספר הכלליים ויהיו לרופאים, לעורכי-דין ולמודדים; והוּא ועוֹד רבים כמוֹהוּ בקשו אף הם לעשות כמשפט הראשׁונים, אך בעודם עושים כה וכה, בעודם מתענגים על “זיו ההשכלה” ושוקדים על דלתותיה, עברו להם ימי-הבחרות, ואתם נגזו וחלפו גם התקוות הנעימות, כל חזיונות-הנוער ומשאות-הנפש. שלמה מלא אמנם כרסו מפרי “עץ-הדעת” אך דרכי “עץ החיים” נעו ממנו. אז יקח לו אשה ונדה והיה לסוחר, אך ההצלחה לא האירה פנים אליו, כל כספו אבד בענין רע, ואחרי מסבות שונות, היה למורה ויבא לגור בעיר הקטנה א. ובעת אשר רבים מרעיו התענגו על כל טוב ויראו עולמם בחייהם, שבע הוא עמל וכעס ויקלל את קשי-יומו.

הוא נחם תמיד על אולתו, כי לא שקד בבחרותו לכונן לו מצב איתן בחיים, אך נחמתו האחרונה היתה, כי סלף-דרכו יהיה לבנו לישועה. “אנכי סלותי לפניו הדרך – אמר בלבו – ולא יהי עוד אמלל כאביו. הוא לא יצטרך לנחמא דכיסופא של המלמדות כמוני היום”.

בנו זה, אשר נחם בו נפשו מעצבונה, היה בן-יחידו, אשר למד בהגימננזיה ויעש חיל בלמודיו….

בשבתו בעיר א. מתה עליו אשת נעוריו, אשר היתה ידועת-חולי כל הימים, ובמותה השאירה לו בן-יחיד, יתר הפליטה מחמשת הבנים אשר ילדה לו ושמתו בעודם באבם. לבנו זה הקדיש את כל חייו, בשבילו לא לקח אשה שניה, ולמענו העתיק את מושׁבו מהעיר הקטנה א. לעיר הפלך נ. ששם היתה הגימנזיה.

תלאות החיים הכשילו כחו, ומתגרת יד הפגעים הרבים אשר מצאוהו קפצה עליו זקנה;אך רוחו לא נפלה עליו ויוסף לעבד עבודתו. הוא הספיק לבנו כל מחסוריו, עזר על ידו להכין את שעוריו ויהי שבע רצון בראותו את בנו עושה חיל ומצטיין בלמודיו. מבחר שעשועיו היה לראוֹת את בנוֹ בדמיוֹנוֹ בתוּר רוֹפא אוֹ עורך-דין, וחזיוֹנוֹתיו אלה לקחו את כל לבו ומלאו את כל נפשו עד שלא ראה ולא התבונן לכל הנעשה מסביב לו….

כשעבר בנו אל הלשכה החמישית בעת שׁמלאו לו שבע-עשרה שׁנה, בקש פעם את אביו שירשה לו להורות שׁעות אחדות ביום בשכר, למען הקל מעט את עול הפרנסה הקשה;אך אביו לא אבה שמוע לו ויזהירו מאחוז בהוראה. “הן זאת היא נחמתי האחרונה בהלד” – דבר אל בנו בהמו – “לראותך בתור אדם-המעלה ולא בתור מורה עברי אובד ואמלל כמוני – התאמר איפוא להסתיר גם נחמתי זאת מעיני?”

כל עמל הבן וכל המון דבריו, אשר העתיק על אביו כדי להוכיח לו, כי בעסקו שעות אחדות בהוראה לא יבולע לו, כי רבים הם העשירים ממנו העושים ככה – כל זה לא הועיל, כי האטים אביו את אזנו משמוע לו. “כל באיה לא ישובון – זו היא ההוראה” – השיב האב – “וטוב לי מותי מחיי אם אראה אותך בתור מורה”…

אז קרבו ימי הבחינה האחרונה בהגימנזיה, והחוק יצא להגביל מספר התלמידים העברים בבתי-הספר הכלליים. החוק נודע ברבים והגיע גם לאזן שלמה, אך לבו לא נפל עליו וידיו לא רפו. נפשו מאנה להאמין באמתת הדבר. “היתכן הדבר?” – קרא בהמו – “הן זה לא כבר קרבו אותנו בזרוע אל ההשכלה הכללית, היתכן כי ידחונו עתה פתאם בשתי ידים?” הוא שער בנפשו, כי אם גם נתן החוק הזה בכתב לרגל איזו סבות ידועות, לא יצא בכל זאת אל הפעל ולא ישתמשו בו בתור הלכה למעשה.

זה דרך הזקנים כסל למו, כי יש אשר יתעו בדמיונותיהם ומשאות-נפשם יותר מבני-הנעורים ושתומי-העין ירוצו אחרי התקוה המתעה, המשעשעת לפניהם בקסם-כזביה…. גם שלמה נתעה להאמין בתקות-שוא ולא חדל מלנבא לבנו עתידות טובות, עתידות גדוֹלוֹת ונכבדוֹת, עד שבא היום…

זה היה יום בציר מעונן;השמים התקדרו, גשם שוטף נתך ארצה ורוח-זלעפות התגורר בחוץ;אך מבלי-שים לב לכל אלה רץ שלמה בחפזון לקראת נושא-האגרות. בנו נסע זה כחדש ימים לעיר-הבירה למען הכנס שם להאוניברסיטה ואביו מחכה יום יום בכליון עינים למכתב ממנו, שיבשר את הישועה ויודיע את ה“כניסה” בשלום…

ידיו רעדו, לבו הלם כפעם וכלו היה מלא רטט בפתחו את המכתב… תקוה ופחד התרוצצו בו, שמחה ודאגה ערכו קרבות בלבו – עוד רגע אחד…

ובּעוד רגע ישב כבר שלמה כהלום רעם, ראשו היה מוטה לארץ, פניו קודרים, על עיניו צלמות ובלבו לחץ נורא –

המּכתב היה קצר ומלא יאוש נורא המהול בהתול מר, והוא חותם בדברים אלה: “עתה נשארו לפני שתי דרכים: למות ברעב, או להיות למורה – שתי הדרכים האלה אבלות מאד, ובכ”ז עלי להתיצב על האחרונה" – – – –

… שלמה זיכערמאַן לא מת ביום ההוא – הוא עודנו חי, אך חייו אינם חיים, כי גלתה שמחה מנפשו וכל תקוה אפסה מלבו…


בּיליסטוק, VII / 2 1894.