גַּם נְעָרוֹת הֵן נִצַּחְתִּי אָנֹכִי,
גֶּבֶר אִישׁ-חַיִל, נִלְחָם וְלֹא בְלִי שֶׁבַח.
עִם גְּמַר הַקְּרָב אֶתְלֶה הַזַּיִן
גַּם אֶת הַנֵּבֶל עַל גַּבֵּי הַקִּיר,
אֶבֶן צַד שְׂמֹאל זוֹ בִּדְבִיר תִּנְצְרֶנּוּ
וֶנוּס-הַמַּיִם, פֹּה, פֹּה תְנִיחֵמוֹ:
לַפִּיד מַזְהִיר, קַנְטָר1 וְקֶשֶׁת,
שֶׁאֵימָתָם עַל כָּל שַׁעַר סָגוּר.
הוֹי, בַּת-שָׁמַיִם! אַתְּ הַמּוֹלֶכֶת
בְּקַפְרִיסִין וּמוֹף, זָר לָהּ שֶׁלֶג תְּרַקְיָה,
אָנָּא, מַלְכָּה, פַּרְגּוֹל הָרִימִי
עַל גַּבֵּי כְלוֹאָה הַגַּאַוְתָנִית!
תל-אביב, 2.10.39
-
מוט ברזל לקרקר קיר. ↩