(ספור מי שהיה נוטריוס)
על ראש גבעה רמה נצבה אֵלָה עבוּתה וענֵפה. בימי האביב היתה כפורחת וכפתה היתה רעננה. על גל שרשיה סוּבּכו וראשה נמצא טל שמים. בדליותיה קננו כל צפּור כנף ובצלה שכנו עיפי-כוח. וַתּיף בגבהה ויראו ההרים רמותה ותשלח בדיה עד למרחוק. ויקחו ממנה מַטה אלהים ושבט מושלים ומשענת לרפה רגלים. אך לא לעולם עלים, ופרחים לא לנצח נצחים! כּלה קיץ, בא הבּציר וימי הסתיו הגיעו. מארבע רוּחות בא הרוּח וַיִפּח בּאֵלָה וַתּתנצל את עֶדיה. נהפכו עליה לירקון ובדיה יבשוּ וימָלו. וימָלאו האפיקים עליה ועמקים יעטפו שללה. ישובו יושבי בצלה וירמסום ברגל גאוה וישׂימום סחי ומאוס. והאֵלָה נצבת בשלכת וכפּותיה פרוּשׂות השמימה: מי יחַיה יונקותי הנובלות? מי ילקט לאַחַד אחד העלים הבּלים בעמק רפאים?
כימי העץ ימי עמי. גם עליו עברו ימי אִבּוֹ וימי בלותו הגיעו. בסוד אלוה עליו בירחי קדם עמד גם הוא לתלפּיות בראש ההרים ונשׂא מגבעות. והלכו עמים לאורו ואמתּוֹ, והיה חוסן ישועתם אמונת עתּו. וינצלו את עֶדיוֹ וישׂימוהו ענקים לגרגרותם. וינצלו את עדיו וישליכוהו, מלאו כרשׂם מעדניו וידיחוהו. רוֹדי דבשו שׂחקו על מפּלתו, דלה דלוּ מימיו וידוּ אבן בו. ומצבתו גזע ישעם כערער בערבה נצבת דראון לכל בשׂר. רוח עריצים ורוח היום יאחזו בו וינידוהו אל כל רוח. מבחר יונקותיו יחמוסו ופרי הדרו יפּילו והפיצוהו לרגליו. ומארבע רוחות השמים יבוא הרוח ויפּח בהרוגים אלה וישׂאם אל ארבע רוחות השמים. ומלאו העמקים נדחיו פזוריו עד תאוַת גבעות עולם. ובאו בחצרות מלכים ובמחילות עפר ולא נודע כי באו אל קרבנה. מי יבקש האובדים בין עם ועם, בכל המקומות אשר נפוצו שם? מי יוציא במספר צבאם לכוּלָם בשם יקרא, ידע עמל נפשם וקרב-לבּם? ובגזע מחצבתו קרחה וחשׂפה, נס לחוֹ וייבש לבּו. היש תקוה לאחריתו כי יפריח מריח מים? התחיינה העצמות היבשות? אדוני אלהים, אתה ידעת!
בשנת תרל"א היה הדבר ואני אז נוֹטריוּס, הוא סופר המלכות בעיר קלים, אחת מערי השׂדה בנפות המערב.
ביום השלושים לחודש אוֹגוּסט בשעה התשיעית בבוקר ואני יושב בביתי בלשכת הסופרים מתבונן בספרים ובוחן רשימות וחשבונות, וָאשמע קול איש שואל את המשרת במסדרון הבית לאמר: האַלקסיי איגנאַטיעוויטש בביתו?
למען דעת כל הקוראים הנני להקדים כי אַלקסיי אִיגנאַטיעוויטש אני הוא המסַפּר הנני, ומאליהם יבינו כי בישׂראל יקרא שמי יחזקאל בן נטע, וכן הייתי קרוּא לתורה בעת שהייתי עוד עולה לתורה, אבל ביום שהנחתי את התורה בקרן זוית והייתי לאיש מעורב עם הבריות נתתי פדיון להצדיק גובה המס בעיר מולדתי כדי שישנה את שמי משום שנוּי מזל; והוא נעתּר לי וישנה את שמי לאַלקסיי איגנאַטיעוויטש וכן כתוב בכתב התעוּדה לפני, וכן חקוּק בעט ברזל על לוח שמיר הדבק על דלת ביתי לעיני כל רואה. שם ראה גם האיש הבא וידע את שמי ושם אבי.
– בביתו! – ענה המשרת – הואילה וסורה הלום. ויפשיט את אדרתו ויפתח את הדלת לפניו אל החדר אשר אנכי יושב שם.
רגע אחד התעכּב האיש הבא ויתקן עצמו בפרוזדור ויסתכּל באספקלריא התלויה על הקיר וייטב ראשו ושׂפמו במסרק; אחר הפך פניו ויקרב לגשת אלי.
ברגע קטן זה התבּוננתי בו מנגד ממקום שבתי וָאֵרא והנה איש לבוּש בגדי חובלי הים. שתי כתפות צחורות חוברות על בגד ירקרק-כהה, מרוּקמות כוכבי כסף, שנים שנים לכתף. כנפות מעילו פתוחות ממול פּניו למעלה ואחוזות למטה בכפתּורי כסף קלל. ממקום המגוּלה נשקפת כתונת בד תשבץ דקה מן הדקה צחורה כשלג למשעי, ושלשה קרסי זהב יאחיזוּה על לבו. ממקום המכוסה מבין הכפתּורים זוחלת שלשלת זהב גדולה מעשׂה עבות ותלוי בה כל מעשׂה צעצועים זהב סגור; וחשב אפודתו – רצועת עור שחור נוצץ וחרב גוֹמד תלויה בנדנה על ירכו. על אצבּעות ידיו טבּעות רבות ממוּלאות כל אבן יקרה.
– מחוֹבלי הים! – אמרתי בלבּי כמתפּלא. הלא לא למבואות ים קלים יושבת וחיל הים לא יחנה סביבות העיר, ומאין בא עוף נודד זה?
למראה כל זהב הכלים התלוּיים בו עלה על לבי רגע אחד זכרון המלך הטפּש בהראותו את עשרו ואת יקר תפארת גדוּלתו; אין זה – אמר לי לבי – כי אם אחד מבני עניים שנתעשר, אביון מורם מאשפּות, כי כן דרך אדם כזה לשׂאת את כבוד ביתו על לבו תמיד כאשר יוכל שׂאת ואמר לכל: הבּיטו וראו כי חנני אלהים וכי יש לי רב. אולם בהקריבו לגשת אלי ואבּיט בפניו מקרוב נחמתי על מחשבתי זאת כי ראיתי בסקירה אחת כי שגיתי במשפּטי עליו וכי איש דעת ובעל צוּרה לנגד עיני. מעיניו נשקפו כובד ראש ואומץ רוח; על פניו חרשו החיים האריכו למעניתם, כפני איש אשר הקשה אל תלאות רבות וַיִשלם. קומתו היתה קצרה, שנותיו כארבעים; שׂער ראשו ופאות זקנו שחורות וגם מעט שׂיבה זרקה בהן, עיניו עורבים; צבע עור פניו שחרחר ששזפתהו השמש; מפּאת פניו נמרט ראשו ומצחו הבולט רחב ונסב למעלה; אַפּוֹ ולחייו שׂרוּעות וקלסתּר פניו כפני אחד מבני הקדם. “האף אמנם איש יהודי הוא?” שאלוּני כליותי בסתר לבי.
– רב המַלָחים אלכּסנדר וַסיליטש יעֶשליראָוו! – קרא האיש הבא בשמו וירקע ברגלו השׂמאלית על הרצפה כמשתחוה.
“הקול קול יעקב!” – הגה לבי בהחילו לדבּר; וכשמעי את שם משפחתו באתי כמעט במבוכה וָאֶרגז ואשׂחק בקרבי. האף אמנם “שְמא גָרים” והאיש הזה נקרא בשם “יש-לי-רב” המעיד על תכונת נפשו אשר הטבּעה בו מתחלת בריאתו, או אם רק מקרה הוא וכנבואה קטנה נפלו המלות האלה במחשבתי בטרם קרא האיש בשמו לפני? בין כה וכה התאַפקתי ואעמד את פני לבלי יבחנני וידע שׂרעפּי, כי ראיתי כי מסתּכּל הוא בפני ולא יגרע עיניו ממני.
– ינאם לי לראותך! הרימותי קולי בקוּמי ממושבי ואושיט לו יד ימיני. הכּבד ושב לכסא.
בתתו ידו אל ידי פגעו אבני המלוּאים באצבעותי עד כי כמעט שׂרטו בהן שׂרטת.
– סלחה נא לי, אמר, כי העירותי קנך בבוקר השכּם, דבר נחוץ לי אליך.
– למשמעתך אני בכל אַוַת נפשך. ומה אדוני מצוה אל עבדו?
– יש את נפשי לקנות בית בעיר הזאת ובאתי אליך לכתוב את ספר המקנה וחתוֹם בספר.
– היום לא יכּתב בספר הזכרונות, עניתיו, כי לשכת הסופרים סגוּרה והספרים חתוּמים. האם שכחת כי יום מלכּנו היום, יום שבּתון?
– יום שבּתון כזה אין לשכּוח; ידעתי כי חג היום לאדוננו ומה גם כי חג הוא גם לי. הלא שמעת כי שמי אלכסנדר?! 1 אף לא היום יכּתב ויחתם ספר המקנה, כי בטרם אקנה את הבית אשר אומר לקנות עוד לי להרים מכשולים רבים מדרכּי, ובגלל הדבר הזה גם באתי אליך לבקשך להיות ידך עמי לפנות את דרכי.
– השמיעני נא את דברך בחסדך. במה אוּכל לשרתך?
– קודם כל, שער נא בנפשך את צרת נפשי: מארץ רחוקה באתי ופה במקום שאין מכּירין אותי נשארתי כספינה תקועה בחול, כי – אזל הכסף מכיסי.
– ואיככה תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים? שאלתיו.
– דמים תרתי משמע, ענני בשׂחוק קל. יש מטבּע שהיא חריפה במדינה אחת ופסולה ואינה עוברת לסוחר במדינה אחרת.
לא הבינותי אל מה ירזמון דבריו וחשדתיו כי יש את לבבו למכּור את האבנים הטובות ואת התכשיטין אשר עליו והוא בא אלי לעזרהוּ בדבר.
– במליצה חידות תדבר בי, אדוני; הואילה וברר לי את דבריך ואשמעם.
– הדברים פשוטים כמשמעם: הכסף המזומן אזל מכיסי יש תחת ידי שני שטרות גנזכּי המלך גדולים בני חמשת אלפים שקל כל אחד, אבל בעיר מצער זאת יִכבּד הדבר להחליפם.
– האיש אשר מידו תקנה את הבית הוא יקחם במחיר ביתו והוא יחליפם לך.
– ספק הוא בידי, הבית אשר אנכי אומר לקנות יהיה בית קטן להושיב בו משפחה קטנה ועניה מישׂראל, ולא יעלה מחירו יותר מאלף וחמש מאות שקל.
– איזה בית תקנה לך?
– גם את זאת לא אדע כי גֵר אנכי בעיר הזאת, תמול שלשום באתי ומחר אנוע ללכת בדרך רחוקה ואורח לא אשוב אהלוך, וגם בדבר הזה באתי אליך לשאול עצתך, להורות לי את הבית אשר אבחר בו לקנותו; אתה תבחר ולא אני.
– ואיככה אבחר ואני טרם אֵדע למי ולמה אתה קונה בית בעיר אשר לא תשוב לשבת בו, ומה חפצך בביתך אחריך?
– למען תדע את הדבר הזה עליך לדעת מראש מי אני ומאין אבוא.
– הואילה הגידה לי אם אין זה דבר סתר.
– דבר סתר אין עמדי; אבל ספּוּרי יהיה ארוך מעט, ואולי טרוּד אתה לעת כזאת ואין שעתך פנוּיה לשׂוחח עמדי.
– בי אדוני, דבּר נא כנפשך שׂבעך. היום כל מלאכת חובה עצוּרה לי ובידי עתותי.
– כי עתה דע כי מארץ רחוקה מאד אנכי בא, החל ישלירב לספּר, ממבצר ניקאָלאַיעווסק. הידעת איפה הוא המבצר ניקאָלאַיעווסק?
– ממבצר ניקאלאיעווסק היושב על אשד הנהר אמוּר קדמת אזיה, כאַלפּיִם פרסה מזה?
– כן הדבר. ממבצר ניקאלאיעווסק באתי הלום בדרך ישר דרך ארבעה עשׂר אלף וויערסט.
– ומה הדבר אשר הביאך הלום בדרך רחוקה כזו מירכתי ארץ?
– לבקר את הורי באתי…
– האם יש לך הורים בזה?
– לא בזה, אבל בעיר לבושישק הקרובה.
– ידעתי גם את לבושישק. ומי המה הוריך שמה?
פה החריש הדוֹבר בי רגע אחד כנועץ בכליותיו ואחר אמר:
– אם עוד לא הבינות מעצמך כי עתה אגיד לך כי… מזרע היהודים אנכי.
לדברים האלה חלף כשׂחוק קל על פני ואומר: כן דבּרת, אדוני! מאז דבּרך בי נחשתי כי בן עמי אתה.
– ובמה נחשת? האם חקוּק על מצחי ישׂראל?
– אותותינו לא יתנכּרו. צלם אלהים החקוּק על מצח ישׂראל כי תעבור במים אתך הוא ונהרות לא ישטפוהו, כי תלך במו אש לא יִכּוה ולהבה לא תבער בו.
– דבריך נאמנו מאד ומבשׂרי תחזה זאת; כי אני הגבר אמנם באתי באש ובמים ותמונת ה' תביט בי. ועתה הסכּת ושמע מי אני ולמה אני בא ומה חפצי בביתי אחרי.
כבר אמרתי לך כי מילדי העברים יושבי לבושישק אנכי. אבי היה תופר בגדים ושמו העשל, ויהיו לו שני בנים ושתי בנות. זה לי עשׂרים ושבע שנים מן היום אשר התעוּ אלהים אותי מבית אבי וממולדתי ואני אז ילד בן עשתי עשׂרה שנה. אחי הזקן ממני כשנתים ימים לא היה בבית אבי, כי הלך באשר הלך לדרוש אלהים, וכפי מה שאמרו לי למד תורה באחת הערים בישיבה והתעתּד להיות “רב”. אותי הושיב אבי אל שולחנו ויקדישני למלאכתו, כי לתורה ולתעודה לא נראה בי סימן ברכה, ובעת שהייתי לומד בחדר לא היו עיני ולבּי אל ספרי כי אם אהבתי לאחוז במלאכה שמעמלת את הגוף, לשוּט ברחובות קריה לרוח היום, להתרחץ בנהר ולשׂחות על פני המים ולגלגל שלג ולחליק על פני הקרח בחורף. גם האוּמנוּת אשר למדני אבי לא עלתה בידי, כי לזרא היה לי לשבת תחתי כל היום כורע וקורס על השולחן אשר לפני.
לאבי היה שאר בשׂר אחד מסוחרי העיר. “אברהם הנגיד” שמו, והוא היה בּוֹש בקרובו תופר הבגדים. אזכור כי בהיותי ילד קטן יצאה אש ותאכל את ביתנו ואת כל רכושנו. בצר לו שׂם אבי את פניו אל קרובו זה העשיר ויבקשהו לתמוך בידו. וישיב אבּיר הלב את פניו בחרפּה, וכחש בו: לא ידעתיך! ויהתל בו ויאמר: הכי אחי אתה? איזה קרוב אתה לי? “שני וחמישי ושני” אתה לי! – רק בפעם אחת בימי חייו לא התעלם האיש הנכבד הזה מבשׂרו, וגם היה בשנת תר"ד, בהגיע התּוֹר לתת מארבעת בניו איש אחד לצבא, אז זְכרָנו ר' אברהם הנגיד ויבוא בקנוּניא עם הגזבּר מרים המס בקהלתנו ויספּחוּ את אבי וביתו על בית אברהם הנגיד וישׂימוּנוּ לבית-אב אחד ויעלו עלי הגורל לעולה תחת בנו. עוד אזכור יום עֶברה ההוא, בעמדנו אני וחיים בן הנגיד לפני מצבּיאֵי הצבא והוא בחור כארזים בן שמונה עשׂרה שנה, ואני טלה חלב קטן ודל בשׂר. אותו פּסלו כבעל מום ורפה כוח ואותי מצאו לאמיץ כוח מאד לצאת בצבא. אותו גלחוּ בקרחתוֹ ואותי – בגבּחתּי. לוּ שׂמוּ בנאד את הדמעה אשר הורידה בעת ההיא אמי האוּמללה כי אז טבעוּ בה אברהם הנגיד וכל ביתו כפרעה בים סוף; לוּ באה עליו אחת מני אלף הקללות אשר קללהו אבי ויחרפהו גלוּי קבל עם כי אז שוֹרַש הוא וזרעו מארצות החיים. אולם מה תועילנה דמעות ומה תמריצנה קללות נמרצות נגד קשר רשעים המַטים בשוחד לב ראשי עם הארץ? ובכן הוּבלתי לטבח בדמי ימי בן אחת עשׂרה שנה, כי מי לא ידע את גורל האומללים הלקוּחים לצבא המלחמה בימים ההם, אף כי הילדים הרכּים אשר לא בשל כוחם ולא נחלצו עצמותיהם לשׂאת כל יד עמל ותלאה כזאת! ואם אלהים חשָבה לטובה ביום הזה לשׂים לי שם ושארית בארץ הנה המה חשבו לרעה וחרפתם לא תמחה.
מעירנו, מלבושישק, במקום גלחוּ את גבּחתּי, הביאוני לעיר אֵם המחוז לווילנא. שמה אוּספוּ מכל ערי השׂדה נערים אומללים כגילי עד כדי מאתים איש, מהם בני שמונה שנה ורק מתי מספר מהם בני שתים עשׂרה ושלש עשׂרה שנה ובעצם ימי החורף הגלוּנוּ מארצנו אל ארץ רחוקה בסך אנשי חיל. עשׂר עגלות נתנו לצרכנו, עגָלה לעשׂרים נערים, ויושיבונו עשׂרה עשׂרה בעגלה צפוּפים ודחוּקים כדגי רקק, ועל העגלה אחד מאנשי הצבא לשמרנו, לוֹ יקראו “דוד”. ונסע ונלך חליפות עשׂרים וויערסט בעגלה ועשׂרה ברגלינו. ובעוד עשׂרה הנערים יושבים בעגלה, עשׂרה חבריהם הולכים על ידיהם רגלִים; וברדת הראשונים יעלו האחרונים על העגלה תחתם. כשני ירחים עשׂינו בדרך עד הגיענו אל העיר קנז. ממאתים היוצאים באו לקנז שמונים וחמשה, והנותרים פגרו מלכת אחרינו. רבים מתו בדרך ורבים חלו ויניחום במשמר בבתי החולים עד אשר יקומו ויחיו מחָלים, ויש גם אשר עזבום בדרך בערים אחרות מדי עברנו, לשבתּם שם. לא אחפּוץ ולא אוּכל לספּר לך את כל התלאה אשר נשׂאנו בדרך, את החרפות והגדוּפים אשר שׂבענו, את המכאובים אשר סבלנו ואת המכות אשר הוכּינו בידי “דודינו”. רעב וצמא, קרה ופיק ברכים ולילות עמל בלי שֵנה היו צלנו על יד ימיננו. כל הימים אשר עברנו דרך המחוזות אשר בני ישׂראל יושבים שם היו יושבי הערים ההן היהודים חרדים לקראתנו וינהלונו בלחם ובמזון כשר לכל כושל; אף שחדו בעדנו ל“דודינו” ויתנהגו אתנו במדת הרחמים ויתנו לנו לשמור פקודי ה' להתפלל ולשמור שבת מחללו. ואולם מיום צאתנו מגבול מושבות בני ישׂראל חדלו הימים הטובים ו“דודינו” עשׂוּ ככל הישר בעיניהם, שׂתמו תפלותינו ולא נתנו לנו את השבת לשמור, האכילונו מפּתבּגָם, ואשר לא חפץ להתגאל בפתבגם היה מוּכּה ומעוּנה ואין מושיע. עוד היום לנגד עיני תמונת נער אחד ממספר העשׂרה אשר עליה נמניתי, יעקב כ"ץ שמו, והוא נבדל משאר הנערים בקומתו ובחכמת פניו ובקשיוּת ערפּוֹ. כי מן “החדר” לקחוהו לצבא וילמד הרבה בתורת ה' ובמצווֹתיו חפץ מאד; וישׂימהו “דודנו” למפגע לו ולמטרה לגדוּפוֹתיו ולמהלוּמוֹתיו, והוא כשׂה לטבח יוּבל, נגשׂ ונענה ולא יפתח פיו. ובכל הדרך הגדול והנורא ההוא אשר עברנו היתה נפשו בכפו תמיד ותורת אלהיו לא עזב, ויפתה בסתר גם את לבנו להחזיק במעוז דתנו ולבלי תט אשוּרנו מדרך אבותינו.
בנער הזה דבקה נפשי לאהבה אותו כי היה משׂכיל ומוצא חן, אף ידע לקרוא ולכתוב כתיבה תמה בלשון רוסיא. וגם נפשו נקשרה בי ובכל עת מצוֹא בימי מנוחתנו למדני לקרוא ולכתוב לשון רוסיא, והיינו קוראים את הכתובות על התריסין שעל גבי החנויות וכותבים בנתר או בפחם על השוּלחן או על כל כלי עץ אשר ימָצא. ובלכתנו בדרך, אם לא היתה סבּה המוֹנעת אותנו, היינו הולכים תמיד שנינו יחדיו ונסַפּר איש לאחיו את תולדותינו והמוצאות אותנו, ובדרך הזה ספּר לי כ"ץ אף הוא את הקורות אותו ואיזה הדרך נמסר לצבא אם כי היה יחיד לאביו ולאמו. ואף אם קטן הייתי אז ולא בינת אדם לי, בכל זאת נהפּך לבי בקרבי על הנבלה אשר עשׂוּ אִתּוֹ ראשי קהלתו שלוּמי אמוּני ישׂראל. אקוה כי עתה לא תֵעָשׂינה עוד נאָצות גדולות כאלה בקרב אחיך בני עמך.
– ספּר נא לי מה היה הדבר, אם תּזכּוֹר, ואֵדעה.
– פרטי הדבר כבר נשתקעו מלבי אבל עיקרו לא שכחתי, והדבר קצר ונמרץ: בעיר אשר כ“ץ נולד בה – את שמה לא אזכור עוד – היה פּרנס הקהלה איש חסיד קנא ונוקם ותועה לבב. ולכ”ץ מילדותו תשוּקה ונטיה טבעית למליצה ושיר; ויהי בהוָדע הדבר להפּרנס החסיד אמר כי מוּבטח הוא בו שיצא לתרבות רעה ויהי לאפּיקורוס, על כן עשׂה מה שעשׂה וימסרהו לעבודת הצבא.
– לבשתנו ולחרפּתנו, עוד לא אָבדו חסידים ואנשי מעשׂה כאלה מן הארץ ולא פסוּ אמוּנים כאלה מקרב ישׂראל, ואם תשׂיג ידם להרע לאיש משׂכּיל לא ישובו מפּני כל לרדת עמו לחייו.
– והנער הזה אשר היה עתיד להיות אפיקורוס הוא אשר העיר את רוח הנערים אשר כגילו להחזיק במעוּזם ולמסור את נפשם על קדוּשת אמונתם! כבואנו אל העיר קנז, במקום שם הכהן הגדול חונה, גזרו עלינו להביא את כוּלנו כאיש אחד בברית החדשה. בתחלה נסו לפתּוֹת אותנו בדברים ויבטיחונו אחרית ותקוה טובה וסגוּלוֹת מלכים והמדינות, ולתכלית זאת הפרידונו איש מעל אחיו ולא נתנוּ לנו לראות איש את אחיו ויבוֹאוּנוּ לשבת בית אנשים נכרים להתרגל בדרך חייהם, ויום יום באו אנשים לדבר על לבנו ויעידו בנו השכּם והעֵד כי אם נאבה ונשמע טוּב הארץ נאכל ונעלה לתוֹר האדם המעלה. ובראותם כי שומע אין להם מאתנו גמרוּ לעשׂות חפצם בנו ביד חזקה. וביום אחד על צוארנו נרדפנו אל תוך הנחל השוטף שם, והכהנים והעם עומדים על שׂפת הנחל מזה ומזה, ויטבלונו ויזוּ עלינו מי חטאת לטהרנו; וכן הביאונו על כרחנו במסורת הברית החדשה לא שערוּה אבותינו.
אבל לא בלי זבחים ועולות הוּבא כל הקהל הזה תחת כנפי האמונה החדשה! כעשׂרים איש מקרבנו בבואם אל תוך הנחל, אם מאש קנאתם וחום לבם בקרבם או אם מקרת המים אשר נגעה עד נפשם, נשמטו מתחת יד מנהיגיהם ויקפצו אל המים להמלט מפני נוגשׂיהם. בראש הקופצים היה יעקב כ"ץ, ואנכי קפצתי אחריו מבלי משׂים, לחיים או למות. אבל המובילים אותנו היו נכונים לקדם פני הרעה וירדפו אחרינו בצנוֹת ובסירות דוּגה וימשונו מן המים, אף פח ורשת ידוּ בנהר וידיגונו. רבים העלו מן המים ואחדים ממנו אשר לא היו קלים על פני המים אחזם השבץ. עוד עד היום אזכּור ברוח נשברה את המחזה הנורא הזה; עוד עתה לנגד עיני הגוּלגלוֹת הצפות על פני המים מפרפרות ומתאבקות עם מר המות. ואשר העלום מן המים בין החיים ובין המות אחזום צנים ופחים ויאָנשוּ ויביאום אל בית החולים. זאת היתה בעיר קנז בבואנו במסורת ברית החדשה!
אנכי נמלטתי בעוֹר שני, כי גם לשׂחוֹת על פני המים ידעתי, גם מבנה גֵוי היה איתן ולא שלט בי מלאך המות; אפס כי כשני חדשים התהפּכתי בצירי על משכּבי תלוּי בין השמים ובין הארץ, כי קדחת המוח אחזתני. כחיותי מחליי הודיעו לי כי הוּבאתי בברית החדשה, כי בהיותי קרוב למות צוה הכהן לפדות נפשי מני שחת – ויפדוני.
את כ"ץ לא יספתי לראות עוד ולבי אמר לי כי טבע במי הנהר ואתאבל עליו ימים רבים. ואני בצאתי מבית החולים ואשוב לאיתני שלחוני לניקוליוב לבית חנוך יורדי הים באניות. אולי עמדו על זה בראותם ביום המהומה כי קל אנכי על פני המים. והנה לא לספּר לך תולדותי והקורות אשר עברו עלי מגמתי; כי מה ימריצך כי תדע איכה למדוני לעשׂות מלאכה במים רבים, איכה דשוּ את בשׂרי בחבלי הספינה כהדוֹש מַתבּן, כמה פעמים נפלתי מראש חבּל על מכסה האניה והתפוררו כל עצמותי, כמה פעמים אכלני חורב טבּוּר הארץ וקרח ציר הצפוני, בלכתנו באניה לסוֹב את הארץ. רב לך לדעת כי במלאת לי שמונה עשׂרה שנה באתי לחיל הים בתור “צעיר” ( Юнга ) ובחריצותי וחמלת ה' עלי הנני היום שׂר-מַלָחים. כי באמת נגלו בי כשרונות לעבודת הים, ומאשר ידעתי ספר ולשון שׂמני שׂר האניה מראשית ימי עבודתי אל משמעתו; וכן הייתי עובד עבודתי בחריצוּת משׂכּיל ומוצא חן בעיני אדוני, עד כי זה לי עשׂר שנה עמדתי על המבחן ועליתי למדרגת פקיד החיל; אף הצלחָתי עמדה לי לעשׂות חיל, עד כי יכוֹלתי לקחת אשת ולעשׂות לי בית.
– מאֵין מוצָא לכסף ועושר בעבודת הצבא?
– יש ויש, במשפט ולא במשפט. שנים שלשה מקרים אספּר לך, וכוּלם מי יספּר? פעם אחת בלכתנו באנית הקיטור “מעוֹז הים” סביב הארץ עמדנו כעשׂרת ימים במבוא האי עליאַסקאַ למלאות מזוינו אבני פחם ולחזק את בדקי האניה. בעת ההיא נשברה אנית סוחר באה מארץ סינים בקרבת חצי-האי ההוא, אשר לממלכת יפּוֹניא יחשב, וישׂא הים את עזבון האניה עד לגבולנו ויהיו פני הים מכוּסים שלל כל סחורה מזן אל זן. ארונות חבוּשים וארוּזים, חביות מחביות שונות, שׂקי גוֹמא ושׂקי עוֹר וסלים של נצרים ומרצופין צפוּ על פני הים כדרך יום כה וכדרך יום כה. ונצא בצנוֹת לצוּד ציִד להביא. וחוֹק הוא להולכי הים כי שלל הים מחציתו לנושׂאו ומחציתו לאדוני הארץ, אשר בגבולו יאוּסף השלל.
– ומדוע ינתן החצי לנושׂאי השלל? האם עבודה קשה היא לאסוף השלל הצף על פני המים אשר לא אדונים לו?
– אף לא עבודה קלה היא. הן היוצאים לאסוף שלל משליכים את נפשם מנגד, כי ממחרת יום השבר האניה הים עודנו זועף והספינות הקטנות בצאתן את החוף משׂחָק הנה לגלים ותוּכלנה להשבר על נקלה כקליפּת השוּם. ואם המצא ימצא בשלל האניה גם מיני אוכל נפש אז יעלו מבטן הים התנינים הגדולים ודגי הים לצוּד האוכל לנפשם ויהרסו אל הספינות הבאות להפכן על פניהן, והיורדים בספינות יעשׂו עמהם מלחמה עד רדתם. – ומַלקוֹח הבז אשר נשׂאנו בפעם ההיא היה הרבה מאד. אני יצאתי בראש צנת הקיטור וארבעה מלחים תחת ידי, וַנמַלאנה מַלא וָשוֹב שלש פעמים: קרנות שן, נוצות היענה, עורות נמרים, מלתחות מלאות כּרכּוֹם וקנמון, הקאָפע הטוב עם כל ראשי בּשׂמים. את כל אלה מכרנו בכסף מלא בבואנו לאלכּסנדריא של מצרים, ויהי פדיון המַלקוֹח לחלקי – שלשת אלפים שקל.
– הואילה נא והגידה לי, אֵיכה יֵצאו האנשים ללקוֹט? האם כל הרוצה לטוֹל בא ונוטל או אם הדבר תלוּי בדעת רב החובל?
– מאליו מובן שבלי רשוּת רב החוֹבל לא יצאו האנשים לפעלם ולא יטלטלו את הסירות ואת הצנוֹת, אשר רכוּש המלכות הנה. אף לא כל אנשי הספינה יוכלו ולא כוּלם יחפּצוּ לצאת: האנשים אשר עליהם למלאות ביום ההוא עבודתם עבודת המלך, להחזיק משמר, לכרות אבני פחם, לחזק הבּדק וכדומה – להם לא יתנו לצאת לבלי תשבּות המלאכה; ויש גם מוּגי לב אשר לא יחפּצו לצאת, כי גופם חביב עליהם מממוֹנם. בימים ההם היה הדבר נוהג שרב החובל היה קורא מתנדבים ממספר האנשים החָפשים ממלאכת עבודה; ואם ירבּוּ המתנדבים יוּטל הגורל. אבל עתה יצא החוק כי כיס אחד לכל אנשי צבא הספינה: כיורד הימה כיושב על הכלים יחדיו יחלוֹקוּ.
פעם אחת קרה – שב ישלירב לספּוּרוֹ אחרי השיבוֹ לי בּאֵר היטב על שאלתי – בלכתנו ממאַדאַגאַסקאַר לסוֹב את “ההר הטוב” נגב אפריקא וַנשמע באישון לילה ואפלה קולות וברקים מרחוק, קול המוֹרים בכלי-מַפץ, וַנדע כי אניה חשבה להשבר בקרבתנו. וַנעל על ראש החבּל ונראה במורד חוג השמים אניה גדולה בוערת באש בלב הים, ולנוגה ברק השּרפה ראינו אנשי האניה והנוסעים בה כצללים בורחים קופצים מן האניה אל הסירות או אל הגלים להמלט מן השׂרפה איש באשר יוכלו. ונמהר ונצא גם אנו בסירותינו להצילם ובידי עלתה למוּש מן המים איש אחד, אשר צף על המים וידוּ אוחזת בקורה מוּצלה מאֵש והוא עיף ויגע, כל עוד רוחו בו. האיש הזה היה אחד מגדולי עשירי לונדון; ובהביאי אותו אל אניתנו ובשוב רוחו אל קרבּו הרים את מורה-שעות הזהב אשר נמצא בחיקו ואת שלשלת הזהב אשר עליו (הנה אלה פה לפניך!) ויתנם לי ויאמר: מפלטי ומושיעי! קח נא לפי שעה את הקטנות האלה לאות תודה, כי אין לי זוּלתה כל, כי כל אשר היה עמדי בדרך אבד לי באש ובמים; אבל עוד תשוב תראה תודה אחרת גדולה מזו בשוּבי בשלום לביתי. ויכתוב האיש בספר זכּרון לפניו את שמי ושם אניתנו; וכעבור שלשה ירחים קבלתי ע"י ציר מלכות בריטניא אלף ליטרא מנחה מאת האיש. – ועוד היו בימי חיי מקרים כאלה, אשר לא אזכּרם עוד.
– הנה כל זה היה “במשפט”, אך את אשר עשׂית “לא במשפט” לא תספּר?! – אמרתי אליו בדרך שׂחוק.
– הנה אספּר לך גם אחת מהנה, ענני בשׂחוֹק גם הוא, למען דעתך אותי כתוּמי, ימין ושׂמאל. פּעם אחת יצאנו באניה ללכת לאמיריקא ונבוא עד שערבור אשר בצרפת, ויֵרָא בדק באניה ולא יכולנו לשוּט הלאה, כי היה הבדק גדול. ונעמוד בשערבור במקום מבנה האניות, וברשיון שׂר חיל-הים בפטרבורג קראנו לבוֹני אניות מבני צרפת לחזק את בדק האניה, ויבואו רבים החפצים לעשׂות את המלאכה, כי עלה השׂכר עד למאַת אלפים פראנק. ואני בעת ההיא סופר לרב החוֹבל ואיש סודו, וישׂם אחד הבונים את פניו אלי ויבקשני להטות את לב רב החובל אליו וישקול על ידי בעבור זה חמשת אלפים פראנק…
– ותוּ לא? – עניתי אחריו. ולזה תקרא “עושר ולא במשפט”! הלא מעשׂים כאלה יעשׂו אצלנו בכל יום ועושׂיהם כּולם צדיקים, לא יחרץ לאיש כלב לשונו ואין מַכלים דבר, ואני דמיתי כי רצחת וגם ירשת.
– גם ירוֹש ירשתי אף כי רצוח לא רצחתי, – הוסיף ישלירב. – ירשתי ירושת הבת עם הבת בעצמה, כי גם אשתי אשר לקחתי בת-גלים היא ובים מצאתיה.
– אחרון אחרון חביב, סַפּרה נא סַפּרה.
– את זאת אחשׂוך לפעם אחרת אם אראך ראוּי לכך, הוסיף לשׂחוק. ועתה אשוּב לספּוּרי, למען אודיעך את הדבר אשר הוליכני הלוֹם ואשר הביאני היום אליך.
עשׂרים ושבע שנה תכלינה בחורף הזה למיום צאתי מבית הורי ולא ראיתי איש מהם ולא שמעתי על אודותם דבר. בשנות חנוּכנו לא נתנו לנו לכתוב אל בית אבותינו, למען הפר האחוָה ולמחות כל זכר. ובגדלי ואעמוד על דעתי לא יכוֹלתי לכתוב, כי שׂפת עברית וּכתבה שכחתי ובני ביתי לא ידעו שׂפת רוסיא, אף לא ידעתי למי אכתוב, כי לא ידעתי את שם משפּחת אבי. השם ישלירב נתנוּ לי בבואי באמונתי החדשה וישנוּהוּ משם אבי העשיל ויצא להם ישלירב, ומה היה שם משפחתי בתחלה לא הוּגד לי, ידעתי רק כי אבי נקרא בפי כל בלבושישק “העשיל החייט” ולא יותר, אבל זה איננו מספּיק לכתוב על גב אגרת. ועוד זאת, בהיוֹתי איש חיל פּשוּט עני ומדוּכּא ביסוּרין לא נשׂאני לבי לבקש את אבותי, כי אמרתי במה אשׂמחם? אני עני והם עניים, והיינו “כמתים שנַים – במחולת מחנַיִם”. אבל בכל הימים ההמה לא הסחתי את דעתי רגע אחד מבית אבי וממולדתי. לא ערבה לי כל שׂמחה ולא מתקוּ לי רגעי נחת, בהעלותי את זכרון ימי ילדוּתי על לבי. וכאשר פנתה ההצלחה אלי פנים נדרתי בלבי לקחת לי מועד לעלות ולראות את שאֵרי-בשׂרי פנים בפנים. אבל עד העת הזאת לא עלה חפצי זה בידי. פעמים שלש הייתי בפטרבורג לימים מוּעטים, אבל בימים ההם רכב הברזל טרם יהיה במקום הזה וחשבתי דרכי כי ימעט זמני מלכת ושוב. לפני עשׂר שנים שוּלחתי לעבוד עבודה במבוֹאוֹת הים הקדמוני, קדמת אַזיה, בתחלה בסופיסק ואחרי כן בניקאלאיעווסק. בשנה הזאת שוּלחתי במלאכוּת רב החובל אשר לנו לעיר המלוכה, ואחרי אשר נבנתה מסלת הבּרזל עד המקום הזה ראיתי כי עתה יצלח בידי למלאות את נדרי. והנה בשבוע העבר באתי למקום מחצבתי, ללבושישק, ושאלתי את זקני העיר על בית אבי וּראה זה מצאתי, כי אבי כבר הלך לעולמו, ואמי אשר שנוֹתיה עתה למעלה מששים עיניה כהוֹת והיא מחזרת על הפּתחים. אחותי הבּכירה, שנתאלמנה זה שנים אחדות, יושבת בעיר מצער קרובה לזה ומתפרנסת בדוֹחק מיגיע כּפּיה, כי היא ובתה, אשר כבר בגרה והגיע פּרקה להיות לאיש, מתפּרות כסתות ושׂמלות ואורגות חורי למכור בשוּק. אחותי הצעירה נשׂוּאה לאיש והמה מחזיקים בית-משקה בצד אחד הדרכים העולים לגבוּל פרוּסיא, וגם המה עניים מרוּדים וטף כדגי-רקק תלוּיים בהם, ולא עוד אלא שהם שרויים תמיד בסכּנת נפשות, לפי שעיקר פּרנסתם מבּעלי הפּרקמטיא מעבירי המכס, המתגנבים ללכת בארחות עקלקלות ההנה, ויש אשר יביאוּ אליהם את סחורתם האסוּרה להצפּינה מפני השוטרים החלוּצים שומרי הגבוּל הרודפים אחריהם. המאושר מכוּלם הוא אָחי, אשר הוא מלמד תינוקות בעיר גרינקישק הקרובה. וזה אשר עשׂיתי ואשר אעשׂה להם להחזיק בידם לכלכּל את שׂיבתם: קניתי בית קטן בלבושישק לשבת בו אמי ואחותי האלמנה וקניתי להן שתי פרוֹת חולבות, אשר מהנה פריָן יהי נמצא, ובבית ההוא אשר קניתי יהי עוד מקום דירה למשפחה אחרת, וגם זה יביא להם איזה עשׂרות רוּ"כ לשנה. נוסף לזה קבעתי לאמי סך מסוּים, אשר תקבּל מדי חודש בחדשוֹ כל יתר שנותיה. שׂכרתי בית מלון אורחים, העומד על אֵם הדרך העולה הלוֹם, ועשׂיתי עם אדוניו חוזה לשתים עשׂרה שנה להושיב בו את אחותי השניה ואישה, ואדוני בית המלון אמר לבוא היום הלוֹם ומחר נבוֹאה יחדיו אליך לאַשר ולקיים את מכתב החוזה ההוא כמשפּט. והוא גם אמר לי כי במגרש העיר הזאת יש למכּוֹר רחַיִם של רוּח, ובחפצי לקנותם אם לא ירבּוּ במחירם וּלהושיב שם את אָחי המלמד, אשר כבר כתבתי אליו לבוא אלי הלוֹם לקלים, ובלי ספק יבוא ויגיע היום או מחר; ותנאי אַתנה עמו שיושיב שם את בת אחותי האלמנה, אחרי אשר ישׂיאוּה לאדם כּשר, ויהיו הרחַיִם חציָם לאחי וחציָם לחתן אחותי, אשר יהיה גם המפקח עליהם, כי על אחי המלמד אי אפשר לסמוך, לפי שמלמד הוא. והנה זה מטרת בואי אליך אולי ידעת דבר על אודות הרחַיִם העומדים להמכר, מה טיבם וכמה המה מביאים פירות ומה מחירם בקירוּב; ואולי ידעת למי אפנה לגאוֹל את אחד השטרות אשר בידי.
בדברים האלה הוציא מחיקו תכריך עור תּחַש עב מחוּספס ויפתחהו לפני וימשש את כל התכריך להוציא את השטר.
גם בזה ראיתי את חפצו להתראות ולהתפּאר בעשרוֹ וברוב כספּו, והבינותי כי אִולת זוֹ קשורה בלבו מקטנוּתוֹ, כטבע בני העניים שנתעשרו. ואולם אחרי שמעי את דבריו ואת ספּורו לא חשבתי לו זאת לעווֹן ונשׂאתי לו דבר קטן זה בעבוּר לבו הטוב.
– נכון אנכי לשרתך באשר אוּכל, אמרתי אליו, כי ינעם לי לעמוד לימין עושׂה מצוָה; ואני רואה אותך כי אדם כּשר וטוב אתה, ומי יתן וירבּוּ בנים טובים כמוך. ועתה אפוֹא זאת אעשׂה: אשלח לקרוֹא אלי את יעקב הסרסוּר, איש אשר נהירין לו שבילי דקלים כשרטוטי פס ידו, והוא יהיה לך לעינים בקנין בית הרחַיִם; אף הוא יגיד לך מי מבעלי הממון בזה יגאל את שטרך. ובעוד משרתי הולך לקרוא את הסרסוּר נסעד אנחנו את לבנו פת שחרית; כי אם כזה וכזה היו דבריך ערבים עלי, מהם תמלא רק האוזן והבטן לא תמלא, “וקודם שאכל אדם ושתה יש לו שני לבבות”. הטוב בעיניך לאכול אתי פת שחרית?
– עשׂה כאשר עם לבבך כי בעל הבית אתה.
שלחתי את המשרת לקרוא את הסרסוּר וצויתי לערוך שוּלחן לפנינו, ואקח יין מִשְרת כמון וָאומַר: לחיי הנקראים אלכּסנדר! וָאטעם מעט מן הכוס.
– לחיי מכניסי אורחים העורכים לגֵר שולחן, ענני וישתּ כוסו בבת אחת.
– כוס חרבות היא! הוסיף בהעווֹתו מעט את פניו, נוגעת עד הנפש! וימהר לקנח פיו מאשר על השולחן.
– שְנֵה, אמרתי לו במזגי לו כוס שנית. שׂים שׂכּין בּלוֹעך אם בעל נפש אתה.
– רואה אנכי כי מכניס אורח אתה בכל לבבך ובכל נפשך. לא לחנם מבני בניו של אברהם אבינו אתה ובארץ הסלאַווים אתה יושב.
– וטוב משניהם, הוספתי על דבריו בשׂחוק, בקחתי נתח לשון מקוּטרת בחרדל ואניחנה על המַשׂרת לפנַי, טוב משניהם משל ההמון:
הַקְרֵה אֱלֹהִים אֹרְחִים לְפָנֵינו
וְתִתְעַנֵּג בַּדֶּשֶׁן גַּם נַפְשֵׁנוּ.
– דברי חכמים בנחת נשמעים, אמר הוא בהריקוֹ את כוסו שנית ויקח מן הקערה אשר לפניו כל אשר יעלה המזלג. אבל רואה אנכי כי הנך רק נאֶה דורש ואינך נאה מקיים. אנכי הוֹבשתי את גביעי זה פעמַיִם וגביעך עוד עומד וקורא אחריך מלא.
– לפוּם גמלא שיחנא, אדוני. אני רֵעַ לצפרדע ונזיר אלהים מן הבטן; אַל נא אהיה מוֹפתך. הטה נא גביעך ואמלאהו.
– כל מה שיאמר בעל הבית עשׂה, ומה גם אם יאמַר לך שתה, אָמר הוא מהתלוֹת.
– שתה לשלום, עניתיו וברוחו. “לעולם השלישי חביב!”
ככה שׂוחחנו מדי החרמנו את אשר היה על השולחן לפנינו, וככלוֹתנו שׂמתּי לפניו גלמי עלי קטורת לקטר, אבל הוא הוציא מחיקו נרתּיק של כסף מוצהב וַיִפתחהו לפני ויאמר:
– זאת הפעם הניחה לי ואכבּדך ממיטב “ציגאַרי האַוואַנאַ”, אשר הבאתי בידי מן האי קוּבה.
– האם גם שם באת? שאלתי כלאחר יד בהעלותי את עשן הקטורת אל אַפּי.
– אין גוֹי ואין ממלכה אשר לא באנו שמה בכל הימים אשר התהלכנו סביב הארץ.
– אשרי עוברי אָרחוֹת ימים! המה יראו מעשׂי ה' ונפלאותיו.
– אמנם כן: ראה ראיתי הרבה את אשר לא ראיתי לוּ ישבתי כל ימי בלבושישק אל שולחן אבי. אבל רואה אנכי את פניך, הפך פניו אלי, כי נתפּשׂת במזמות ולבך אין אתך; הגידה אל תכחדה, אולי למעמסה אנכי עליך…
– חלילה לך מה' מחשוֹב כדבר הזה! זה כמה לא התענגתי בשׂיחה נאה כאשר אתענג בשׂיחתך עתה; ומזמות זו חשבתי עלו על לבבי לרגלי דברך וספּוּרך. חשבתי אחת לאחת את כל הקורות המוֹצאות את אַחַי בני עמי. קורות כקורות בית הבּד השׂתּרגוּ עלוּ על צוָארם וידכּאוּם עד עפר. הנה עצמנו ובשׂרנו אתה, אחת מצלעות גו אומתנו, ועתה נגזרת ונכרתּ ואין להשיב.
– ומה אם נגזרה הצלע אחרי אשר שבה ונבנתה לאיש, ובמקום קתון של כסף הוּשב קתון של זהב?
– קתּוֹן הכסף לוּקח מאתנו וקתּוֹן הזהב הוּשב לא לנו… ומדוע לא יכול האיש להבּנות מן הצלע מבלי גזוֹר אותה מגויתה? מה נשתּנתה אוּמה זאת מכל האוּמוֹת?…
וָאֶתעוֹדד ואוסיף: האִם רק צלע אחת נגזרה מן הגוף? הן רבים רבים כמוך נגזרו, והתפרדו כל עצמינו. גם אני אזכור את הימים הנוראים ההם בהלקח לצבא ילדים קטנים מחיק הורתם. אַיָן העצמות היבשות האלה? עברו ימי דור אחד; אחדים מהם אשר שׂרדו ויתמלטו בעוֹר שניהם יציצו עתה כעשׂב הארץ מעיר ועיר, אבל רוּבּם אָבדו וַיִמַקוּ בצרותיהם. נפזרו עצמינו לפי שאוֹל, נָזוֹר אפרנו על שבעה ימים ואין מאסף! הידעת את שׂר המלחמה אשר בזה?
– ידעתי, ענה ישלירב ויבט בפני כמתפּלא. היום בבוקר הייתי אצלו; כי כן שׂוּמה עלינו באשר נבוא להתיצב לפני שׂרי המלחמה במקומותם למושבותם. אבל מה ענין זה לשׂיחתנו ומדוע שאלתני על הדבר?
דוֹממתי רגעים אחדים וימָלך עלי לבי אם אומַר אם לא אומר; אחר השפּלתי את קולי ומפי התמלטו המלים: גם הוא אחת מן העצמות היבשות!
– מה אתה דוֹבר? הגם הֵימן מיכאלוויטש ממקור ישׂראל הוא?
– דבר סתר הוא ואין מגלין אותו אלא לצנועין. בעיר הזאת אין איש יודע דבר זה זולתי. ואם לך אגלהו – הלא כמוהו כמוך והיום אתה כאן ומחר תסע ותלך מזה ועמך ילך הסוד ולא יִוָדע לאיש. לפני שנתים ימים כבוא הימן הלום באתי בתוך הבאים לקבל פניו. ימים רחדים אחרי כן בא גם הוא אלי לראותי ובשבתו בביתי וירא על שולחני מכתב עתי לבני ישׂראל בל' רוסיא…
– האם יש מכתב עתי כזה? נכנס ישלירב לתוך דברי.
– היו ואינם,2 עניתיו, כי גם המה בעצמות היבשות, וקַדמת שָלפו יבשו. ומכתב עתי ההוא כרוּך כספר ומונח על השולחן, ויפתחהו הימן ויהפוך בו וימצא חן בעיניו ויקחהו לקרוא בו. בפעם האחרת שאלני אם יש עוד ספרים כתובים בל' רוסיא על אודות היהודים; ויהי כל אשר נמצא בידי ואתן לו. ויהי היום ויגל לי הימן את כל לבו כי ממעי יהודה יצא גם הוא וכי גם הוא מן האנוסים, אשר כּפוּ עליהם את ההר כגיגית לקבל את התורה החדשה.
– איפה ומתי ואיכה נעשׂה הדבר? שאל ישלירב בחוֹם לב, ונקל היה לראות כי הדבר נוגע עד נפשו. ספּר נא לי פרטי המעשׂה אם תדע.
– פרטי המעשׂה לא אֵדע רק את כללוֹ שמעתי מפי הימן. גם הוא התחזק ימים רבים והכביד את לבו משמוע בקול המפתים, אשר העתּירוּ עליו דבריהם בכל הדרך אשר הלך, עד בואו ארענבורגה. בעיר ההיא הביאוּ אותו ואחוּזת מרעיו לבית חנוּך צעירי המלחמה לגדלם ולחַנכם וללמדם ספר ולשון עד מלאות יומם לבוא בצבא העבודה. ויהיו שוקדים על למוּדיהם ועושׂים חיִל בכל אשר ילמדום יתר מחבריהם אשר לא מבני ישׂראל. ויהי היום ויבוא אחד השׂרים לארענבורג ויבוא בבית החנוּך וירא את נערי בני ישׂראל ילדים טובי מראה ומשׂכּילים בכל חכמה, ויבחנם וימצאם עשׂר ידות על הילדים אשר כגילם וישׂאו חן וחסד לפניו, וכדי להראות להם אות רצון שאלם אם חפצים הם לקבל דת פּראַוואָסלאַווית? הנערים כשמעם את שאלתו טחוּ כולם כאיש אחד חברים פניהם בקרקע ולא ענוּהוּ דבר, ויבן השׂר כי שתיקה זו לאו כהודאה דמיא ויסוב מעליהם. ואחד הפקידים ההולכים אתו נגש אחרי כן וילחש להם באזניהם כי הרגע הזה הוא שעת רחמים ועת רצון, אשר כל הצלחתם לכל ימי חייהם תלוּיה בה; ויוסף לשאלם אם חפצים הם למלאות רצון השׂר. “חפצים אנחנו לעבוד את אדונינו הקיסר וגם אלהינו!” ענוּהוּ הנשאָלים. השׂר ההוא שמר את הדבר בלבו…
ישלירב נאנח במרירוּת בשמעוֹ את ספּורי ויחרש רגעים אחדים ויאמר:
– לוּלא דברת כי עתה לא האמנתי לשמוּעה. בחזוּת פניו אין שום רושם המעיד על היותו ממקור ישׂראל.
– זה יען כי הוריו היו מנפת קורלאנד, והיהודים אשר שם יוצאים מן הכלל, כי לא נִפלוּ בדמוּתם ובלשונם מכל סובביהם.
ברגע הזה בא המשרת ויאמר: הסרסור בא, הנה הוא עומד בחדר הסופרים.
יעקב הסרסור איש כבן ששים, ארך הזקן וקצר הקומה וראש לו כפוף כאגמון. שערו כצמר בלתי נקי או כשלג אשר הדריכוהו בני שחץ מקיף כיער בציר את ראשו ולחייו; גם גבות עיניו שׂרוּעות וסבוּכות כסבכי יער ומתוֹכן נוצצות עינים מזרוֹת ערמה ומשחרות לטרף כבני כפיר יושבים במסתרים. הליכותיו בלָאט כזוחל עפר וכמתגנב, ודבּוּרו במהירות ובחפּזון, ובדבּרו למוּדה לשונו להכפּיל מליו ולחזור על דבריו. חותם העבדוּת טבוּע על מצחו ושפלוּת הנפש שפוכה על כל יצוּריו מחוץ, אבל האנשים אשר אליו יתבוננו יכּירו וידעו כי ענוָתוֹ זאת איננה ענוַת צדק, כי הוא מצוֹדים וזרמים לבו וכל דבריו מוקשי מרמה, שבהם יוקשים בני האדם אשר שׂיג ושׂיח להם אתו.
יעקב הסרסור בא ויעמוד על יד הדלת, וכראותו לפניו איש אשר לו כפתורי נחושת קלל וזקנו גדוּעה וישתּחוּ לפניו אַפַיִם ארצה.
– ר' יעקב! אמרתי אליו ואקראהו לגשת אלינו ולשבת על הכסא. האדון הזה שׂר החוּבלים ישלירב דבר לו בעירנו. התחפוץ להרויח מטבע?
– אם אחפוץ להרויח מטבע? ענה הסרסור בשבתו מרחוק על שׂפת הכסא וישרוק בשׂפתיו. ומדוע לא אחפוץ להרויח מטבע? בודאי אחפוץ להרויח מטבע! יהודי עני אני ואל המטבע אנכי נושׂא את נפשי.
– הגד הוּגד לי, פתח ישלירב את פיהו, כי בקרבת העיר הזאת עומדים למכירה רחַיִם של רוּח. הידעת למי הרחַיִם ומה אדונם שואל במחירם?
– אם יודע אנכי את דבר הרחַיִם? בודאי יודע אנכי את דבר הרחַיִם! הממני יעקב הסרסור יִפּלא כל דבר? זה לי עשׂרים וחמש שנה מעת צאתי מלבושישק לשבת בקלים…
– האם מלבושישק אתה? שאל ישלירב ויתן עיניו בו.
– מלבושישק, אדוני, מלבושישק, ענה הסרסור בחָפזה, עיר קטנה כחמש פּרסאות מזה. וזה עשׂרים וחמש שנה אנכי יושב בקלים ויודע אנכי אותה בעל פה כיהודי יודע “אשרי”. על פי ישק כל איש אשר לו עסק בעיר הזאת; אין דבר נעלם ממני. האדון הנוֹטריוּס יעיד עלי כי איש אמונים אנכי.
– ומה היו מעשיך בשבתך בלבושישק? שאל ישלירב כלאחר יד.
– גזבר מרים המס הייתי שם לפנים בישׂראל, ובני עמי נחרו בי ולא בחרו בי עוד להיות להם לגזבר ועל כן עזבתים ובאתי הלום…
פני ישלירב קבּצו פארוּר רגע אחד, אבל התאפּק ויעמד את פניו ויאמר:
– אם מוֹכס היית לא אפוּנה רגע כי איש אמונים ותמים דרך אתה ואינני צריך לעדותו של האדון הנוטריוס.
הסרסור השתחוה על ראש הכסא ויאמר: ובמה אוּכל לשרת את אדוני?
– הלא שאלתיך, ענה ישלירב, אם ידעת את דבר הרחַיִם העומדים למכירה?
– ידעתי, ידעתי, אדוני, איכה לא אדע? הרחַיִם המה להאשכנזי מיללער, אפס כי אינם עומדים למכירה כי אם לשׂכירה.
– לשׂכירה? שאל ישלירב, נכון אנכי גם לשׂכרם אם ישׂכירם לשנים רבות.
– אבל אדוני לא יוכל לשׂכּור את הרחַיִם, ענה הסרסור.
– ומדוע? שאל ישלירב, הלא פיך ענה בם כי עומדים הם לשׂכירה. האם ירבה בעליהם במחיר שׂכירתם?
– אמנם כן, עומדים הם לשׂכירה, אף לא ירב מחיר שׂכירתם יותר מדי, אפס כי…
– בּאֵר דבריך, אמר ישלירב. למה אתה מגמגם בלשונך?
– אפס כי איש אחר עומד על המקח לשׂכרם, ועל ידי נעשׂה הדבר. וכבר התרצו ביניהם וקרובים לגמר מקח.
– ומדוע לא אמרת לי זאת בתחלה מאז דבּרך?
– לא אמרתי זאת לאדוני, יען כי הדבר הזה איננו מעכּב. יש לאֵל ידי לעשׂות שישׂכּיר את הרחַיִם לאדוני ולא לאיש האחר. הכל תלוי בי.
– אם איש אחר מהפּך בחררה זו, אמר ישלירב, אז הנני מושך ידי מהם, כי לא אחפוץ להסיג גבול אחרים.
באמוֹר הסרסור לישלירב כי איש אחר שׂוכר את הרחַיִם, כחש לו, כדי שיהיה נראה שהוא עמל בדבר הרבה ויקבל שׂכר הרבה; ובראותו כי נלכּד בערמתו שב להתהפּך בתחבּוּלוֹתיו ויאחוז את החבל בקצהו השני.
– אין בזה משום הסגת גבול, אמר הסרסור. כי הידי תקצר להמציא לאיש ההוא רחַיִם אחרים? אל תירא אדוני, הכל תלוּי בי.
– אם הכל תלוי בך, כי עתה עשׂה את אשר תוּכל.
– הכל תלוי בי. בי תלוי גם לעשׂות את הרחַיִם העומדים לשׂכירה שיהיו עומדים למכירה.
– מה טוב ומה יפה אם תעשׂה את הדבר הזה, אם באמת הכל תלוי בך.
– לא בי הכל תלוי, שב הסרסור לגמגם ויקרוץ בעיניו, כי אם… כי אם בך, בך אדוני הכל תלוי.
– לא אבינה את דבריך, באֵר לי את כוָנתך את כל ונוכחת.
– כוָנתי פשוטה ונכוחה למבין כמוך, אדוני, הוסיף הסרסור בחלק שׂפתים ויקוד לפני ישלירב. סרסור עני אני ואל שׂכרי אנכי נושׂא את נפשי.
– אי משום הא לא אריא, אמר ישלירב. האמוֹר אמרתי כי חנם תעבדני? היה בטוח כי לא אקפח את שׂכרך…
– לבי אמר לי מראש כי שׂר צבא נכבד ונשׂוּא פנים לא יקפּח שׂכר יהודי עני.
– כי עתה הכּנס בדבר וּמהרה ובצעהו, כי אורח אנכי ולא אוּכל להתמהמה.
– אמהרה לאטי לרגל המלאכה ובעתּה אחישנה. בעל הרחַיִם לא יגור בעיר הזאת כי אם דרך שלש פרסאות בכפר הוא יושב.
– כי עתה שנס מתניך ולך אליו עוד היום והביאהו הלום לא יאוחר מחצות היום ביום מחר…
– כן, כן, הבליע הסרסור בין שניו. אבל…
– למה אתה מתחמק ומבליע דבריך? בלי ספק חפץ אתה שאתן לך להוצאות הדרך, אמר ישלירב בצחוק קל ויוציא את כיסו מחיקו.
– אדוני חכם כמלאך אלהים, אמר הסרסור בקידה, בקחתו מיד ישלירב שטר בן חמשה שקל. אבל בכל חכמתך לא תדע אדוני כי בעל אשה ובנים אני ובצאתי עלי לתת גם להם לצרכיהם.
– חרש חכם אתה וידוֹע תדע את אשר לפניך, הוסיף ישלירב ויוסיף לו עוד שלשה שקלים. ושׂכר עמלך תקח מידי כדרך התגרין, כאשר ישית עלי האדון הנוטריוס. רק כּלה דבריך וצא.
הסרסור לקח את כובעו בידו ויאמר: כּלה אכַלה הדבר לטוב, יהי לבך נכון בטוח. לא לחנם יעקב הסרסור יקראוני וזה לי עשׂרים וחמש שנה בעיר קלים. הכל תלוי בי ולא יִפּלא ממני כל דבר.
בדבריו אלה הפנה את שכמו לצאת.
– חַכּה נא כמעט רגע, ר' יעקב, אמרתי אני אליו; להאדון הזה יש להחליף שטר המלך בן חמשת אלפים שקל. הגידה נא למי מן הסוחרים יפנה. הלא גם אוצרות הסוחרים תדע ובחנת, ותוציא במספר כספם וזהבם.
הסרסור עמד רגע אחד וישׂם אצבּעו על מצחו כנועץ בכליותיו ואחר אמר: להחליף שטר בן חמשת אלפים – אין טוב להאדון בלתי אם לשׂוּם פניו אל החנוָני חיים בראהן; בידו ימצא הסך הזה במזומנים ולזולתו אין סך כזה במזומנים בעיר הזאת. אבל אגיד לך…
– מה תגיד לי עוד? פּסק ישלירב את דבריו בקוצר רוח. האם גם בעד הדבר הזה תחפוץ לבוא על שׂכרך?
– לא אני, אדוני, לא אני, התנצל הסרסור, כי אם החנוָני. גם החנוָני בהחליפו את שטרך לא יחליפנו ולא ימיר אותו חנם אין כסף, כי סוחר הוא ואל זה הוא נושׂא את נפשו.
– איש טוב, אמר ישלירב בנחת, האם לקפח שׂכר כּל בּריה אנכי בא? חלילה לי לבקש מאיש מתּנת חנם.
– אדוני חכם כמלאך אלהים! אמר הסרסור בצאתו מעם פניו. שׂים אפוא פניך אל חיים בראהן; הוא יגאל שטרך, כי אין גואל אחר בזה חוץ ממנו.
– בעל מזמות סרסורך זה, אמר ישלירב אלי אחרי צאת הסרסור מעמנו. שׂימה נא ערבני עמך כי כל הדברים אשר דבר באזנינו מלבּו הוא בודה אותם, כי אין איש אחר לוקח את הרחַיִם, ולא אמר כל זה אלא כדי להגדיל מעשׂיו בעיני, להיות לו פתחון פה לבוא על שׂכרו.
– גם אנכי כמוך אחשבה, כי כמנהג איש תככים הוא נוהג עמך; אבל אחת ידעתי כי איש מהיר במלאכתו הוא, וכיון שבא דבר לידו לא ישוב ריקם, כי אם עשׂה את אשר חפץ והצליח אשר שלחוהו.
– הידוֹע תּדע אדוני, אמר ישלירב, כי יודע אנכי את סרסורך זה שנים רבות לפני דעתך אותו אתה?
– האף אמנם תזכרנו עוד מיום היותך בלבושישק?
– ואיככה לא אזכּרנו וזכרו חרות בצפּורן שמיר על לוּח לבי. האיש הזה הוא האיש אשר מכרני, הוא בא אז בקנוניא עם אברהם הנגיד שאֵר בשׂרי וימסרוני לעבודת הצבא.
– כן דִמיתי גם אני בראותי אז מדי דברו בך כי חרה לך מעט וכי נפלו פניך פתאום.
– אבל עתה בראותי את האיש הזה ומעשׂהו יש לי גם קורת רוח מעט, כי עתה ידעתי כי גם עם אברהם שארי לא עשׂה אז חנם ובלי ספק את עורו מעליו הפשיט וימלא כיסו מעדניו.
– אתמה עליך כי תוכל לצחוק בזכרך דבר עצב מעלה אף כזה.
– ומדוע לא אצחק? מה שעבר אַין וחֵמה אין לי על האנשים ההם. אם הם חשבו לרעה אלהים חשבה לטובה, למען עשׂות כיום הזה להחיות את בני משפחתי. ובנפש חפצה אשקול כעת על ידו את כסף משכּוּרתו, כי סוף סוף טוב היותו סרסור בתים מהיותו סרסור נפשות.
– נדיב לב אתה ונדיבות תדבר, התמלטו מפי דברים היוצאים מן הלב, בשמעי אותו מדבר נגידים כאלה.
– אבל רב לנו לשׂוֹחח בדברים של מה בכך, השׂיאני ישלירב לדבר אחר, נקוּמה נא ונלכה לחיים החנוָני להחליף את השטר ואחרי כן אבקשה את אדוני בית המלון, אשר בלי ספק כבר בא העירה כאשר הבטיחני.
קמנו ונצא החוצה ונבוא לחנוּתו של בראָהן ונמצאהו עומד ומעיין בספרי חשבונותיו ואיש אין אתו.
– ר' חיים! אמרתי לו, הנה לאדון הזה דבר חפץ אליך.
ואספּר לו את פּרשת הדבר.
– שמוֹע שמעתי את הדבר, ענה החנוָני.
– וממי שמעת את הדבר?
– יעקב הסרסור היה בזה לפני רגעים אחדים.
כשמעי כי בא הסרסור אליו הכּני לבי וחששתי לקנוּניא, על כן קדמתי לשאול אותו:
– וכמה תקח בעד חלוף השטר?
– בעד חלוף השטר ישלם האדון שלשה למאה, ענה בראהן מבלי הרים פניו אלינו ומבלי הסתכל בנו.
שמעתי וארגז תחתי.
– מאה וחמשים רו"כ דמי חליפין! נתתי עליו בקולי. האין אלהים לנגד עיניך? הלא שמעת את החסדים הגדולים אשר האדון גומל לבני משפחתו העניים בלבושישק וכי רק משום דבר מצוה זו אָנוּס הוא להחליף את השטר?
– האם האדון מלבושישק הוּא? שאל בראהן ויבּט בפני ישלירב.
– אמנם כן, נענה ישלירב בינתים.
– כי עתה בני עיר אחת נחנו; ואולם – דבר מצוה לחוד ומקח וממכּר לחוד, אמר בנחת רוח בקנחוֹ באצבעות ידיו את שחַק המאזנים; הלא גם הסרסור יבקש את חלקו.
– כנען לעשוק אהב, אמרתי אני בחרי אף. נבלה יפשוט בשוק וישקול אגרא ולא זילא ביה מילתא. הבה, אלכסנדר וואסיליטש, נבוֹאָה לחנות אחר, אולי ימעט האחר במחיר החליפין.
– יהי אלוהים עמו! אמר ישלירב בהוציאו את שטרו ויניחהו לפני החנוָני. סדנא דארעא חד הוא, ומדה אחת וקצב אחד לכל התגרין. ואני טוב תּתּי את הריוח הזה לבן עירי מתתי אותו לבן עיר אחרת.
– אדוני נגידים ידבר! אמר בראהן ויעיין בשטר היטב ויסתּכּל בו נוכח השמש.
– השמר והשקט, הרגיעו ישלירב, השטר כּשר ומהודר ואין בו שום ריעותא. קח לך את דמי החליפין כאשר אמרת, נכּה אותם מסך חמשת האלפים.
בראהן החל להרצות את מעותיו על השולחן וישלירב הסתכל בפניו ולא גרע עיניו ממנו.
– הא לך חליפי שטרך, אדוני! אמר בראהן, הואילה וספוֹר אותם. מעות דבר שבמנין הוא הצריך מנין אחר.
– ראה, הנך אומר מיוצאי לבושישק אתה, אמר ישלירב בשׂוּמוֹ את הכסף אל נרתּיקו, וחיים שמך. הואילה נא והגידה לי מי היה אביך ומה שמו?
– שם אבי, ענה החנוָני, נרמז בכנוּי משפּחתי. בראה’ן הוא ר"ת: ב’ן ר' א’ברהם ה’נ’גיד.
– אם כן אפוא חיים בן אברהם הנגיד אתה? הוסיף ישלירב ויבּט בו בעין החודרת אשר לו. ואת העשיל החייט מלבושישק תזכּור?
לדברים האלה נתכּרכּמו פני בראהן ומבוכתו היתה גלוּיה; אבל באותו רגע באו אנשים קונים, ויפן החנוָני אלינו ויאמר: סלחו לי, אדוני, עיניכם הרואות כי טרוּד אנכי.
– חומץ בן חומץ! אמר ישלירב בלאט בצאתו עמי מן החנות אל רחוב העיר ויחרוק את שִניו. וכאשר שׂמתי פני בו כמתפּלא שׂחק אלי ויאמר: הידעת אדוני מי הוא הסוחר הנכבד הזה? הוא חיים בן אברהם קרובי, אשר לקחו את נפשי כופר נפשו לצבא המלחמה.
– האף אוּמנם? יצא מפי דבר. עתה ידעתי מבוכתו, כי צמתתּוּ קנאתו בראותו אותך ובשמעוֹ את שמעך ומעשׂיך. ומה נתן האיש הזה עתה לוּ יש נפשו תחת נפשך!
– האם שוטה כזה מרגיש? הנה הוא מתעדן בק“ן הרוּ”כ אשר טרף ממני ולא יזכור ראשונות וקדמוניות לא יתבּונן. הנח לו ועוּצה נא לי עצה איפה אבקש את אדוני בית המלון ואמצאהו?
אני טרם אענה לשואלי דבר והנה איש לבוש בגדים כאחד הפּקידים הממונים על השׂכּלת העם עובר עלינו בחפּזון כמראה הבּזק ומרחוק קורא אלי:
– אלקסיי איגנאטיעוויטש, הבוא תבוא היום אל הכּלובּ?
– אם לא יעצרני דבר נחוץ בּוֹא אבוא. ומה בכך?
– אל תשב ללחום3 בלעדי; מבני חבוּרתך הנני, כי בוא אבוא אם גם אאחר.
– אבל איפה יִשׂאך הרוח? עמוֹד כמעט רגע.
– לא אוּכל, נכבּדי, לא אוּכל, טרוּד הנני. הלא ידעת כי רבות טרדותי, אל שׂר המלחמה אנכי ממהר.
כל זה דבּר בחפּזון בלכתו במרוּצה, ויעבור על פני ויעלם.
– מי הוא זה האיש הזה? שאֵלני ישלירב.
– אחד מראשי חסרי הדעת העומד בראש מרבּי הדעת, עניתיו.
– מליצתך חידות לי.
– הא לך פתרונה: האיש הזה טרפון אנדריעוויטש שמע-שוא (Шимашев) הוא מנהל בית הספר בזה. בידו עתּותי המורים והתלמידים, כל מבקש חכמה וכל איש אשר מפיהו יבקשו חכמה, והוא בעצמו חסר תבונה ופחז כמים. את ערוּבּתי תקח אם לא גם הפעם מרוּצתו לא כן, וכל דבר גדול אין לו אל שׂר המלחמה אשר לא יתננו להתעכּב רגעים אחדים. אבל כן דרך איש הרוח הזה: תמיד מתפּאר הוא ברוב טרדותיו ורוח בחפניו.
– ולמה קראת לו?
– חפצתי לשאול את פיו אולי ידע הוא את האדון אשר אתה מבקש ואי זה מקום מנוחתו, כי שמע-שוא את כל העיר הוא מלא ויודע רזי קלים ותעלוּמות סתרי כל חי בקרבה. אבל שמע נא, אדוני, לא לחנם יאמרו הבריות כי נתּנה הנבואה לשוטים. הנה השוטה הזה בדברו אלי נבוּאה נזרקה מפיו.
– איזו נבוּאָה? אנכי לא זכיתי לשמוע.
– לפי שנשמתך אינה מסוּגלת, עניתי בשׂחוק, אבל אנכי שמעתי ואבין. הגידה נא לי היודע אתה לחוּל במחולות?
– לא, אדוני, ענה ישלירב בשׂחוק אף הוא. דבר זה לא למדני לא אבי החייט בלבושישק ולא “דודי” איש הצבא בקנז. ולמה לך זה?
– ובצחוק הקַרטי תצחק? הוספתי לשאול.
– כנפשך שׂבעך! על החכמה הזאת עמדתי מעצמי ועסקתי בה בכל פנות העולם.
– כי עתה בוא אתי היום אל הכּלוּבּ…
– ומה יושיעני זה?
– היום יום חג המלך והכּלוּבּ יהיה מלא מפה לפה. שמה יבואו ראשי אצילי הארץ; ואם אדוני בית מלונך בעיר יבוא בלי ספק גם הוא בתוך הבאים. שם נראהו ושם נדבר עמו.
– הזאת היא הנבוּאָה אשר זכית לשמוע מפי שמע-שוא?
– אני חפצתי לפצוֹת פי ולשאול אותו על דבר האדון אשר אתה מבקש, והוא בחָפזוֹ קדם פני וישאלני אם אבוא אל הכּלוּבּ, ועל-ידי זה נזכרתי ליעצך את אשר יעצתּיך עתה. האין זה נבוּאה קטנה?
– דברי חכמים בנחת נשמעים! אמר ישלירב. אבל הלא גר אנכי פה ואין לי רשוּת לבוא בכלוּבּ במקום שאין מכּירין אותי.
– לדבר הזה אל יִרגז לבך. אנכי אבוא עמך בּכלוב ואנכי אציגך גם הצג לפני הנאספים. חכּה לי בביתך בשעה השביעית.
בדברים האלה נפרדנו ונלך איש מעל אחיו.
בערב היום ההוא היה בכּלוּבּ נשף חשק, אוֹרה ושׂמחה. כל בני מרום העיר וסביבותיה איש וביתו באו לפאר את יום חג המלך. כל החדרים מלאו מן הבאים. בחצי הבית מעבר מזה היו מנגנים ומחולות ובחצי הבית השני היו שוּלחנות ערוכים, שולחנות למאכל ומשתה ושולחנות לצחק.
כבוֹאנוּ אני וישלירב אל הכּלוּבּ מצאנו את שמע-שוא יושב אל אחד השולחנות ומצחק; ונשׂט מעליו ונעבור. כאשר דמיתי כן היה: בין הבאים מצאנו את אדוני בית המלון אשר שׂכר ישלירב, והוא אציל פולני ושמו וועדזעגאלסקי, ונקח עמו דברים על אודות בית מלונו ונקבע מועד לבוא אלי ביום המחרת כחצות היום לעשׂות חוזה ולכתוב אמנה בספר. אחר נטפל לנו הימן שׂר המלחמה ונשב ארבּעתנו אל אחד השוּלחנות לשׂחק גם אָנוּ.
ככלות הצחוק והמחולות נעשׂו הקרוּאים עדרים עדרים וישב העם לאכול ושתו. ישלירב קרא את שלשתנו אל אחד השולחנות במקצוע החדר ויצו לערוך לפנינו ארוחה מלאה דשן ויין שמפניא לחוג את חגו גם הוא. כשבתנו נגש אלינו שמע-שוא ויתנצל לפני על אשר לא חכּה אל בואי, באמרוֹ כי אחרתי לבוא ויצרו תקפו וישב “ללחום” את אחרים. הנחתי את רוחו ואומר כי אין לי תרעומות עליו והכל מחוּל לו, כי שלח לי אלהים תּחתּיו בני אדם מהוּגנים אחרים, אשר נעמה עלי חברתם; ואציגהו לפני ישלירב ויקראהו גם אותו לסעוד אתנו.
– לעאָפּאָלד מיכאַלאָוויטש! אמר שמע-שוא המבוהל בשׂוּמוֹ אל שׂר המלחמה פניו. היום הייתי בביתך ולא נתכּבּדתּי למצאך.
– נפשי עלי תאבל, אמר הימן בשׂחוק דק מסוּתּר אשר שמע-שוא לא הרגישוֹ. בלי ספק היה לך דבר גדול אלי.
– חפצתי לקחת עמך דברים על אודות יובדקים קאַצאַנאָוו המתעתע. ידעתי כי גם היום בא אליך לקרוא עלי חמס. עד מתי תקשב אזנך לתנוּאוֹתיו? עד מתי לא נוּכל נקיון מאיש תועה לבב זה?
– אדוני הנכבּד, טרפון אנדריעוויטש, אמר שׂר המלחמה בכובד ראש, לא פה המקום ולא זה הזמן לעסוק בדברי פקידות ובעניני עבודתנו; אבל אחרי אשר פתחת אתה בדבר אומר לך כי על דעתי קאַצאַנאָוו הוא הצדיק, ואתה עושׂה עמו רעה גדולה לא באמת ולא בצדקה.
– לא באמת ולא בצדקה? קפץ ושאל שמע-שוא פחז כמים.
– לא באמת ולא בצדקה! שב ואמר הימן בקורת רוח. יודע אנכי את קאַצאַנאָוו כּי משׂכּיל הוא ויודע שׂפת רוסיא על בּוריה; קראתי גם את מאמריו בכתבי-העתים והמה מאמרים מחוּכּמים. מוריך, מורי בית ספרך, בחנוּהוּ ויצא זכּאי ויעמוד בנסיון; ומה הוא מבקש? להורות ספר ולשון לילדי העברים! ואתה תמנע ממנו הרשיון ותרד עמו לחייו. הלזה תקרא אמת וצדקה?
– אבל איש כזה המלעיב באמונתו… איככה אוּכל ואתננו להיות מורה ילדים?
– על זאת אענך ראשונה כי בדברי אמונה אין אתה רשאי להתערב. הדבר הזה מסוּר לסינוֹד הקדוש והוא כבר גלה דעתו והרשה לקאצאנאוו לשוב לדת אבותיו. המקנא אתה לאמונתנו יותר מן הסינוד?
– הסינוד הרשה לו לשוּב לטעוּתוֹ אחרי עשׂותו בו שפטים כדין, ענה שמע-שוא, אבל הסינוד לא נתן לו רשות להיות מלמד תינוקות.
– וזאת שנית, הוסיף הימן, למי חפץ הוא ללמד? לילדי העברים, המקנא אתה גם לאמונת העברים? או אם ירא אתה כי יעביר קאַצאַנאָוו את תלמידיו על דת אבותיהם, אשר הוא בעצמו מוסר נפשו עליה?
– קאצאנאָוו הראה כי איש פורע מוּסר ונלוֹז דרך הוא, ואיש כזה לא יוּכל להיות מורה ילדים.
– הגידה נא לי גם את זה, ידידי החביב, הוסיף שׂר המלחמה בנחת, אילו היה קאצאנאוו יהודי כל ימיו והיה בא עתה ללמד לבני אמונתו היית נותן לו רשות לזה על פי ידיעותיו אשר רכש?
– בלי שום ספק…
– ועתה אחרי היותו במשך עשׂרים וחמש שנה בן אמונתנו – בשביל זה הפסיד?
השאלה הזאת הביאה את המורה הנכבד במבוכה אשר לא יכול למיש צוָארו ממנה.
ויען ויאמר: אם אדוני מצוה הנני להעביר על דעתי ולתת לקאצאנאוו את אשר הוא מבקש.
– אנכי אינני מצוה לך מאומה, ענה הימן, יען כי אין לי רשות להתערב בהשׂכּלת העם כמו שאין לך אתה הרשות להתערב בדברי אמונה ודת. וכן עניתי גם לקאצאנאוו בבואו לפני. אולם ממך לא אכחד כי אם פנה יפנה קאצאנאוו בבקשתו לגבוהים ממנו ואם ישאלו את פי אנכי אגלה דעתי לטובת הנרדף לקראת רודפו.
– אחלי אדוני, החל שמע-שוא להצטדק, כי נכלם בעיני הנצבים עליו, למה זה תקראני רודף? הכי תוֹאנה אנכי מבקש או אם שלמונים אנכי דורש ממנו? הלא את חובתי אני עושׂה כאשר רוח מבינתי יענני. יהי נא אלקסיי איגנאטיעוויטש לשופט בינינו, שׂם את פניו אלי.
– האנכי אשפּוט? עניתיו, האם שכחת, טרפון אנדריעוויטש, כי נוגע בדבר אני ופסוּל לעדוּת ולדין.
– כי עתה יהי נא האדון ווענדזעלאָלסקי לדיין בינינו, פנה שמע-שוא אל אדוני בית המלון.
– אינני ראוי גם אני לדון בדבר, נטה ווענדזעגאָלסקי מפניו. קתולי אני ואיככה אחרוץ משפט לזכּוֹת או לחייב איש אשר חטא כנגד האמונה הפּראַוואָסלאַווית?
– כי עתה ישפּוט האדון ישלירב בדבר, רגז וקצף שמע-שוא כאיש גוזר על ימין ועל שׂמאל לראות מאין יבוא עזרו.
– אל נא, אדוני, השתמט גם ישלירב, האני אשפּוט? הלא בצדק יאמרו עלי: האחד בא לגוּר וישפּוֹט שפוֹט!
– ובשביל כך אני סומך עליך, עמד שמע-שוא על דעתו. איש זר אתה בתוכנו ודבר אין לך עמנו, ועל כן יהיה דברך אמת ומשפּטך צדק בלי משׂוֹא פנים.
כל הנצבים נתנו עיניהם בישלירב.
– ואיככה אשפּוט? הוסיף ישלירב, ואני לא אדע עיקר הדבר. ספּרוּהוּ נא לי ואחַוה לכם דֵעי כאשר יתן אלוה אל לבי.
– ספּר נא, לעאָפּאָלד מיכאלאָוויטש, אמר שמע-שוא אל שׂר המלחמה.
– ספּר אתה למען תצדק, ענה שׂר המלחמה בשׂחוק, ואני אפאר אחריך ומלאתי את דבריך, אם אראה כי כוח זכרונך יבגוד בך.
מקול דברי שמע-שוא כמתלהמים ומרעש ורוגז המון תנוּעותיו התעוררו רבים מן הקרוּאים, היושבים אל השוּלחנות וההולכים בבית הנה והנה, ויטוּ אזנם ויעמדו עלינו מסביב לשמוע את שׂיחתנו אף הם.
יובדקים קאצאנאוו, החל שמע-שוא לספּר בסוּפה ובסערה כדרכו, הוא איש חיל אשר התפּטר מעבודתו זה שנים שלש. מקום מולדתו, לפי שנתבאר לי מכּתבי תעוּדוֹתיו אשר לנגד עיני, היא העיר שווינצאַן בפלך ווילנא ולוּקח לעבודת הצבא כבן שתים עשׂרה והוא מילדי העברים, ובעודו קטן עזב את אמונתו ובא בברית אמונתנו.
– הוּבא, הגיה שׂר המלחמה.
– לוּ יהי כדבריך, “הובא” – נענה לו המספר ראשו ורוּבּוֹ, אבל בהתפּטרוֹ מעבודת הצבא שב ביד רמה לאמונתו הראשונה.
– ואיזה טעם נתן לדבריו? שאל ישלירב.
– אמר כי לא ברצון לבו בחר לו האמונה החדשה, כי היה אז קטן ורך והוא לא ידע.
– האם לא הגיד באיזה אופן נאנס לקבל את אמונתנו?
– הגד הגיד אבל מי יאמין לו. לפי דבריו הביאוהו עד צוָאר במים בנהר ויאמרו לו: רחץ וטהר…
מתוך הנצבים נשמע קול שַמָה, קול חוצב תמהון ופליאה, ולא ראו ולא התבוננו כי פני ישלירב הלבּינו כנתר בדבּר שמע-שוא את הדברים האלה.
שמע-שוא הפך כמעט את פניו לראות מי הם המשתּאים לו, ובהפנותו את שכמו אחורנית הניע את כסאו ממקומו וידרוך ברגל הכסא על שוּלי מעיל אשה אחת אשר עברה עליו ברגע הזה, ויקרע המעיל ותגער בו האשה, ויקם שמע-שוא להצטדק לפניה במתק שׂפתים ויתרפס לפניה בקידה ובהשתחויה. ראו הנצבים וישׂחקו בלאָט איש אל רעהו, ושמע-שוא לא ראה ולא ידע ויֵשב על כסאו ויָשב אל דברי תוכחתו ויאמר:
– ואולם אנכי ידעתי טעם הדבר מדוע יַקשה קאַצאַנאָוו את ערפּוֹ לשוב לדת אבותיו: אוהב הוא עלמה מבנות ישראל!
– שמעוּ שמוֹע! קראו הנצבים ויתנגשו סביב המספּר. הני דאמרי אנשי: אין ספּוּר בלא אשה!
– אם כן אפוא, שאלהו הימן, לא מאהבתו אל עמו ואמונתו עשׂה קאַצאַנאָוו מה שעשׂה והתענה בכל אשר התענה, כי אם – מאהבת נשים.
– מאליו מובן, ענה שמע-שוא, כי איככה יוכל בר דעת כמוהו לבכּר את אמונת היהודים על פני אמונתנו?
– יודע אתה תעלוּמוֹת סתרי כל חי! אמר הימן בשׂחוק קל. אולי גם תדע מי העלמה המאוּשרה ההיא אשר לקחה לבבו, מה טוּבה ומה יפיה?
– רק את זאת ידעתי כי נערה עברית היא באחת הערים הקרובות, והיא יושבת בית אמה כי אב אין לה, וקאַצאַנאָוו יושב בביתם והיא מלמדת לו את חוּקי היהודים ואת תורתם. שמה מצאוֹ בחג הפסח העבר יויריב השופט מקיים סדר פסח כהלכות היהודים וישׂימהו בבית האסורים.
– לפי הנודע, הוסיף הימן, כבר עברו שנים רבות מעת הקשיח קאַצאַנאָוו את לבו ונסוג מאחרי אמונתנו. כי עוד בהיותו בעבודתו בסאַראַטאָוו נעצר בעד זה בחצר המטרה, ומשם הביאוהו למקלט הנזירים בסאָלאָוויצק לתשובה ולכפּרת פשע, ומשם שלחוּהוּ לכהן בית תפלתנו בזה לאַשרוֹ בדרך בינה, וזה שבתו במקומנו מעט; ולוּ יהי כדבריך כי חשקה נפשו בבת ישׂראל באחת הערים הקרובות, הלא מעשׂיו המנוּיים היו קודם לזה בזמן, ואיככה תתלה המוּקדם במאוּחר?
על ההכחשה המוּכחת הזאת לא יכול שמע-שוא להשיב להימן דבר, על כן נטה מפניו ויאמר:
– אם כה או כה היה הדבר אחת היא לנו, כי חוק מלכות הוא ולא יעבור כי מכיון שנכנס אדם לברית אמונתנו אין להשיב; ותוֹעה רוח זה חלף חוק עבר תורה, ובשוּבוֹ מצבא העבודה השליך מעליו עבוֹתוֹת האמונה וישב ויהי יהודי קבל עם נגד השמש.
לדבריו אלה הפך שמע-שוא את פניו אל קהל השומעים לראות מה יענו פניהם ואת הרושם אשר פעלו דבריו עליהם; ובראותו כי פניהם עמדו ולא ענו דבר הוסיף ויאמר:
– מובן מאליו כי הממשלה לא תוכל להעלים עין מסוררים כאלה, ובכן עשׂו בו שפטים כראוי. הנה קראתי את כל כתבי הדבר הזה ומכשול עווֹנו היה נוכח פני. גם במשמר הניחוּהוּ ואת פושעים נמנה, וכפושע ממרה ומקשה עורף העבירוּהוּ כפוּת מעיר לעיר; גם במקלט הכהנים נעצר וישׂימו עליו סגוּפים ותשובה קשה, והוא באחת כי יהודי הוא ולא היה מעולם בן אמונה אחרת ולעולם לא יהיה. הדבר הגיע עד הסינוֹד הקדוש והסינוֹד, בראותו כי אין לו תקנה, שלחהו לנפשו לאמר: חֲבוּר עצבים הוא, הנח לו. ועתה בא חבור עצבים זה להיות מורה לעם…
– “לבני היהודים”, מלא הימן את דבריו.
– אחת היא לי למי יורה, ענה שמע-שוא, ואם אתן לו הרשיון על זה וכשלו בו רבים וחטאתי לאלהים. האם לא כן הדבר, אדוני? שׂם שמע-שוא את פניו אל ישלירב היושב לשפּוט בדבר, וימח זעה מעל אפּיו.
– לפי מה שהצעת אתה הדבר, ענה ישלירב בלשון ערוּמים, צדק לעאָפּאָלד מיכאלוויטש במשפּטו, ואולי אם יספּר הוא אז תצדק אתה.
לחכימא היה די ברמיזא זאת, וגם כל הנצבים הבינו את משפּטו אשר חרץ ויסבּירו לו פנים; אבל שמע-שוא לא הבין ויאמר:
– הנך נוטה מפנַי הצדה; ולמה לא תענה נכוֹחות: הן או לאו, כדיין הדן דין אמת לאמתּוֹ?
– הלא באמת לא כסאות למשפּט אנחנו יושבים בזה, הוסיף ישלירב, כי אם בבית מרזח אנחנו יושבים ושוּלחננו ערוּך והבּקבּוּקים קוראים אחרינו מלא; על כן פסק דיני לשתות כּוס לחיי הנדון בהסתּר פנים.
הנצבים הבינו את ערמת ישלירב וייטב בעיניהם מתק רעיונו ועצת נפשו ויקראו: הידד! וישׂאוּ גם הם איש את כוסו ויגעו בכוסו של ישלירב ויקראו: לחיי הנדון!
עתה הבין שמע-שוא את אשר לפניו ויאמר ברגזה: אם כן משפּטך אשר חרצת הנני מבטל רצוני ומחר אנכי נותן לקאַצאַנאָוו הרשיון אשר הוא מבקש.
– כי עתה אנכי שותה כוס שני לחיי טרפון אנדריעוויטש שמע-שוא! הוסיף ישלירב וימזוג את הכוסות.
הדברים האלה הניחו את רוח שמע-שוא ויאירו פניו, והעומדים מסביב שבוּ ויריעוּ תרוּעה גדולה, וישתּוּ וישכּרוּ עד קרוֹא הגבר.
– לאחוז בכנפות הארץ לא ינערו פתיים כּמוהוּ ממנה, אמר ישלירב אלי בצאתנו מן הכּלוּבּ. על כל מלה ומלה פיו הכשילוֹ. הכזה יהיה שׂר בית הספר?
– הלא זה הדבר אשר דבּרתי!
– אמנם שׂר המלחמה אשר לכם – אדם ביקר הוא. איכה השׂכּיל להתַּפל עם איש נבוּב זה, עד כי פיו ענה בו ואמר לכל: סכל הוא!
– וגם אתה ידעת לעשׂות בתחבּוּלוֹת עמו מלחמה עד רדתוֹ, ועד כי ענה אמן על כּרחו. כבוד ועוז גם לך.
– אבל מי הוא זה קאצאנאוו אשר על אודותיו נשפּטנו? השׂיאני ישלירב לדבר אחר. הידעת את האיש ואת שׂיחו?
– הוא בא אלי פעמים לשאול עצתי בהתעשׂקו עם שמע-שוא, ובעצתי שׂם פניו אל שׂר המלחמה וגם אני הטיתי את לבו אליו. והנה ראשי קורותיו שמעת מפי שמע-שוא, ועליהם אין להוסיף רק מעט. קאצאנאוו באמת איש משׂכּיל ונבון דבר; יודע הוא שׂפת רוּסיא כאחד מבּחירי סופריה, ומאמרים רבים ממנו נדפּסו בכתבי העתּים. בעבודתו בצבא היה סופר לשׂר-הגדוד ונקל היה גם לו לעלות למעלה גבוהה, לולא נשׂאה רוחו אותו להשאר נאמן לאלהיו.
– גם זה אשכּול כּוֹרַת מגפן ישׂראל אשר עוד לא נָס לחוֹ. מי יתן ויכולתי לראותו ולדבר אתו.
– אין דבר נקל מזה. באיזה שעה תבוא אלי מחר? לשעה ההיא אשלח ואקראהו גם אותו.
– טוב מאד. אנכי אהיה בביתך בשעה האחת עשׂרה, כי בבוקר יבואו אלי אנשים אחדים מבני משפּחתי; גם את אחי המלמד וגם את אחותי האלמנה ובתה יוֹדעתי הלום ליום מחר.
לדברים האלה תקע לי כּפּוֹ ואתפּטר ממנו.
ממחרת היום ההוא בא ישלירב אלי וגליון גדול בידו.
– מה זה בידך? שאלתיו.
– הסרסור בא והודיע כי נכון האשכּנזי למכור את הרחַיִם והביא בזה את צורת הבית ותכוּנתו ומוֹצאיו ומובאיו ואת כל חוּקוֹתיו. הנם בזה לפניך.
– ואיה בעל הבית בעצמו?
– גם הוא בוא יבוא בעוד שעות אחדות, וצויתי את הסרסור להביאו הלום אליך. ועתה אספר לך חדשה; זה מעט בא אחי אלי אל חדר בית מלוני, וכשׂוּמי לפניו את המחשבה אשר אני חושב עליו…
– שׂמח שׂמחה גדולה? מלאתי אני את דבריו.
– החטאת המטרה! בשמעוֹ את דברי שפך עלי קתּוֹן מלא חרפות וגדוּפים ויאמר כי לא יביא תועבה אל ביתו, וטוב לו היות מלמד כל ימיו וגם למוּת ברעב מלקבּל טובה – ממוּמר.
– האף אמנם? אמרתי; אבל אם לו חפץ לקבל טובה ממך למה אפוא טרח ובא אליך?
– לא בא אלא להגיד לי את הדברים האלה. ובדברו ירק בפני ויצא ולא דבּר לי לשלום.
– גם את זה לעוּמת זה עשׂה האלהים! אמרתי. הברה שוטים למקום, ולהם פנים מפנים שונים. לזה יקרא טרפון שמע-שוא ולזה – מענדל המלמד. איזה מהם יכשר, הזה או זה?
– שניהם כאחד טובים! אמר ישלירב בשׂחוק מכאיב לב. וגם אני בצאת אחי מעם פני בחרי אף זכרתי את שמע-שוא ואת קאַצאַנאָוו, ואגמור בלבי – לתת את קאַצאַנאָוו במקום אחי ולקנות לו את הרחַיִם. אם נקעה ממני נפש אחי האחד אָקים לי אח אחר בישׂראל, אשר יבנה גם את אשר הרסתי. מה תאמר אתה, אדוני, למחשבתי זאת?!
– אשוב אתפּלא בך! אמרתי ואבּיט אליו בעיני חן וחסד. לב מלא אהבה על כל גדותיו נתן לך האלהים והרוית נפש כל חי דשן וכל הקרוב לך את טוּבך ישׂבּעוּ.
– בלב כל איש ואיש הטבּיעה הבריאה אהבה ורחמים לעמו ולמולדתו. ואם ימים רבים יעצרו בעד הרגשות ההמה מצֵאת – כפרץ רחב יאתיו. כי יְגָרע נטפי מים יָזוֹקוּ מטר!
– אשרי האיש אשר לא נערמו מים בקרבו מעקת החיים ולא קפאו התהומות בלבו מקרת הקורות. רואה אנכי כי הנך אחד מבני העליה המעטים האלה; אשריך וטוב לך – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא!
– האף אמנם יהיה טוב לי לעולם הבא? שאל ישלירב ברוח כּהה ויבּט אלי בעינים רכּות. האף אמנם ישׂא אלהים לפשעי ואני עזבתיו והשלכתיו אחרי גֵוִי?
– האלהי יהודים ונוצרים אלהים ולא אלהי הרוחות לכל בשׂר?! ראֵה חכימינו אומרים כי חסידי אוּמות העולם יש להם חלק לעולם הבא; וכי בשביל שנולדת יהודי הפסדת?
– ברוך אתה כי נחמתני וגם דברת על לבּי, אמר ישלירב ופניו צהלו. ואני דאגתי בזכרי אחריתי בעמדי לגורלי לקץ הימים.
– לגורלך לא אדאג לקץ הימים; ומי יתן ותהי אחריתי כמוך. אבל הגידה נא לי, האם באמת אשריך בעולם הזה וטוב לך חלקך בחיים? ראה, הבטחת להגיד לי איפה מצאת את אשתך ובנית ביתך, ועד כה לא הגדת.
– כבר אמרתי לך כי הייתי כשלך השוֹלה דגים מן הים. את כל טובי העליתי ממעמקי מים וגם אשתי בת-גלים היא. וכך היה מעשׂה: בחורף שנת תרכ“ב עמדנו באניתנו בחוף אַנטווערפּען. בין שׂרי האניה נמצא גם השר “נטה-קו” (Нотаков) משנה לרב החובל, והוא מאצילי טאַמבּאָוו כי שם לו אחוּזת נחלה, ולוֹ אשה ובת אחת. ויחלה נטה-קו בעברנו איי עצרות, ובהגיענו להולנדיה גברה עליו מחלתו ויאָנש. וישלח ויקרא אליו את אשתו ובתו ויצו לביתו וימת. לפני מותו בקש את רב החובל לבלי יקבּרהו על אדמת נכר, כי אם להעלותו לארץ רוסיא ולקברהו שם בקברות אבותיו. וימלא רב החובל את ידי לשׂאת את גופת המת אל ארצו ואל נחלתו, ואשתו ובתו המתאבלות הולכות עמדי. בדרך הזה ידעתי את העלמה היתומה ונודעתי גם לה; ובסתר נטה לבּנו לאהבה איש את רעהו. כעבור ימי האבל הגדתי לה את כל לבי ונבוא לפני אמה ותּאוֹת לנו ותברכנו; ובכן היתה מרים נטה-קו לי לאשה, וגם היא הביאה לי מוהר ומתן כעשׂרים אלף רוּ”כ, וזה כארבע שנים מתה עליה אמה ותעבור גם אחוזתה לנו, כי אשתי היא היורשת.
– ואם כן יש לך נכסים ואחוזת נחלה בטאמבאוו?
– יש לאשתי, ואני הוא המוציא והמביא הבא בכוחה. וברוך ה' כי הצליח דרכי והוכיח לי באשתי אשה טובה, אשר היא באמת עטרת בעלה. לוּ ראית אותה כגפן פוריה בירכתי ביתה ואת בני כשתילי זיתים לשוּלחני…
– הנה כי כן יבורך גבר אהוב ה'! אמרתי ואאמיץ את ידו בחבּה יתירה.
– לוּ שמע מענדל אחי את דבריך, אמר ישלירב השב לרוחו הטובה, כי עתה ירק בפניך ואמר לך כי מוּמר גם אתה.
– כבר קדמוהו אחרים, השיבותי לישלירב על דבריו אלה. מלמדים רבים, רעים וקנאים, נחרוּ בי וירדו עמי לחיי, באמרם כי גרוּע ממוּמר אני.
ישלירב הביט אלי לשאול פּשר דברי אלה, אבל ברגע הזה נכנס המשרת ויאמר: יובדקים קאצאנאוו בא; הנהו עומד בפרוזדור.
– יבוא! אמרתי בקול רם ובלבי שּמחתי אל בואו למען אחדל משׂיחתי.
ויבוא קאצאנאוו ואקדם פניו בברכתי ואושיבהו לכסא ואציגהו לפני ישלירב. וקאצאנאוו איש יפה עד להלל, איש מדה וזקנו מגוּדל; שׂער ראשו וזקנו שחור ודק כמשי למשעי ושׂיבה זרקה בו כה וכה כרצי כסף. חכמתו תאיר פניו ועיניו מלאות זיו ומפיקות כוח לב. ועליו מעיל בגד צמר קצר שׂרוּק ונקי כאשר ילבשו בני מרום העם. כל רואיו יאמרו: סוחר רוסי הוא מערבות הנהר וואָלגאַ, ולא יעלה על לב מעולם לאמר מי שהיה איש צבא הוא וזרע קודש מחצבתו. בראותי אותו עלה על לבבי לאמר: וזה יחפוץ להיות מורה ומלמד לעם הזה? הכזה יהיה מראהו בקרב הימים הבאים?
– יתבּשׂר אדוני, אמר קאצאנאוו אלי בשבתו לכסא, כי אל הֵרך לב שמע-שוא והיום שלח לקרוא לי ויתן לי את כתב הרשיון ללמד לבני יהודה קסת.
– כחרדל הבא אחרי האוכל הוא לך, אמרתי.
– לא אבין דבריך, אמר הוא. הלא ידעת כי אל הדבר הזה התפללתי ואליו אנכי נושׂא את נפשי זה ימים רבים…
– האדון היושב בזה חושב עליך מחשבה טובה להיטיבך באחריתך.
– האדון הזה? ובמה מצאתי חן בעיני כבודו להכּירני ואני איש נכרי אשר לא ידעני מתמול שלשום?
– אבל את שמך הטוב שמעתי, ענה ישלירב בעצמו, ואת כל אשר התענית על אמתּך ועל אמונתך, ואומר: אעשׂה עמך חסד אלהים…
– התחת אלהים אתה, אדוני, אשר קאצאנאוו בהתחמץ לבבו מעט, לגמול טוב לנוצרי בריתו ועדוֹתיו? ואני לא על מנת לקבל פרס מסרתי נפשי והתעניתי בכל אשר התעניתי, וגם אין זה מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה.
– אינני רואה, התערבתי אני בדבריהם, מדוע ימנעך כל זה מתת לאיש לעשׂות לך חסד של אמת, – לאיש אשר לבו כלבּך ועמך הוא בצרה.
– דברי שניכם, אדוני, כספר החתום בעיני, אמר קאצאנאוו. הואילו נא ובארוּם לי ואדעה את אשר לפני.
ואציע לפניו את פרשת הדבר ואת אשר ישלירב יועץ עליו.
– חלילה לי משלוח ידי באשר לא לי, אמר קאצאנאוו אחרי שמעוֹ את דברי. למה לי לנגוע בנחלת זרים ואני באתי למחוז חפצי אשר בקשתי? הלא טוֹבוּ לי עוללות יגיע כּפּי מבַּציר מתנת בּשׂר ודם!
– כדבּר אחד הישרים בלבוֹתם תדבּר, אמר ישלירב, אבל לא אתה הוא המקבּל מתּנה מאתּי כי אם אתה הנותן ואני המקבל, כי תתן לי ידים לכפּר על עוָתתי אשר לא אוּכל לתקוֹן, כי את אשר קרך קרני גם אני ואני לא אוּכל עוד לשוּב כי – בעל אשה ובנים אני.
– ומה קרך אדוני את אשר קרני? הגם אתה ממקור ישׂראל יצאת, ובקדמת עלוּמיך לוקחת מזרועות אמך והוּבאת במסורת ברית אשר לא ידעת???
– גם אני ממקור ישׂראל אני, ענה ישלירב בדברים כגחלי אש. בימי ילדותי לוּקחתי לצבא העבודה מבית הורי; גם אני הוּבאתי באמונה החדשה שלא מדעתי ורצוני. אפס כי לי לא נתן ה' אומץ לב כמוך לשׂאת ולסבּוֹל, על כן אמרתי ארחמך כאח לי, כי אנשים אחים אנחנו.
– ואיפה ומתי קרה לך כל אלה?
– בשנת תר"ד, בחודש ניסן, בעיר קנז, בין גלי הנהר קזנקה (казанька).
– ומה שמך אז? הגידה נא לי; הן גם אני מן האנשים אשר היו בקנז בשנה ההיא.
– שמי בעת ההיא יוסף בן העשיל החייט מלבושישק.
– יוסף מלבושישק! קפץ וקרא קאצאנאוו. האף אמנם אתה הוא המדבּר? ואני דמיתי כי אינך עוד בארצות החיים.
– ומי אתה? ומה שמך אז?
– שמי אז כשמי עתה, כי לא יובדקים קאצאנאוו שמי, כי אם – יעקב כ"ץ.
– יעקב כ“ץ! קרא ישלירב ויקפוץ ממושבו גם הוא כאיש אשר נשכהו נחש, האתה הוא יעקב כ”ץ? ראות פניך לא פללתי וברוך השם כי אמצאך!
– ויפּול על צואריו ויחבּק לו וינשק לו ויבכּוּ איש על צואר אחיו עד ישלירב הגדיל.
ואני עומד מנגד ורואה את המראה ולבּי נמס בקרבי ויהי למים: שני אנשים גדלי זקן בוכים איש על צוארי אחיו כעוללי טפּוּחים!
ויתאפק ישלירב ראשונה ויאמר אל קאצאנאוו: הגם עתה תמרה בי ותמנעני מהוציא את מחשבתי אשר חשבתי עליך עוד בטרם ידעתי מי אתה? אני הנה חנני אלהים וגם יש לי כל, בלתי אם מנוחת הנפש… הטרם תראה כי אצבע אלהים היא וישלחך לפני להיות גואל נפשי?
– עתה הנני בידך כחומר ביד היוצר; אל אשר תשלחני אלך ואת אשר תצוה אעשׂה. אך אם אתה לוּ שמעני, לא אקבל הרחַיִם ממך מתּנת חנם כי אם שׂכוֹר אשׂכּרם בכסף במחיר אשר תשית עלי לשלם שנה שנה.
– שׂונא מתּנות אתה, אחי, ועל כן תבקש לך מועצות ותחבולות לבלי תתגאל במתּנתי. אבל הן רק מחצית הרחַיִם התעתּדו לך ואיככה אשׂכּיר לך חצי רחַיִם ורכב? הנה אלקסיי איגנאטיעוויטש לא הודיע לך רק את חצי חפצי…
– כי עתה גלה לי אתה את חציוֹ השני ואשמעהו.
– יש לי אחות אלמנה ולה בת שהגיעה לפרקה. באָמרי לתת את הרחַיִם לאחי המלמד נתתּים לו על מנת שיושיב שם את אחותי ובתה, והיו חציָם לו וחֶציָם לה לכלכּל את שׂיבתה ולהשׂיא את בּתּה לאיש, כי אם יבואו הרחַיִם בידי יודע מבין וחרוּץ במלאכתו אז תוכלנה שתי משפחות להתפּרנס מהם בריוח ולא בצמצום. התאוֹת לתנאי זה?
– סוס הנתָּן במתנה אין בודקין בשִנָיו. ואיככה לא אֵאוֹת, הלא טוב היותי שׂר מחצית הרכב מהיות מלמד שלם ומורה מאד. רק אחת שכחתי להגיד לך, כי אין גמר הדבר תלוי בי, כי גם אני בעניי תלוי בדעת אחרים.
– אתה בדעת אחרים? מי אתך מי?
– נפשי קשורה בנפש נערה אחת וגם היא יושבת בית אמה ואב אין לה. והנה אמור אמרנו כי בהנתן לי הרשיון להורות אז אשׂאנה לי לאשה ונשב שלשתנו יחד באשר הן יושבות שם והייתי להן לעזר בשׂכר הלמוד אשר אקבּל. ועתה הדבר תלוי אם תחפוץ ארושׂתי לעזוב את אמה לנפשה וללכת אחרי אל העיר הזאת.
מדי דבּר קאצאנאוו את דבריו אלה נפתחה הדלת והמשרת נכנס וילחש לי באזני לאמר: שתים נשים באו ותשאלנה לשם איש אשר לא נודע לי, אולי הוא אחד מן האדונים היושבים לפניך?
ואצא ואשוב ואומר אל ישלירב: אחותך ובתּה באו אליך; הנן יושבות בחדר הסמוך ומחכּות עד צאתך אליהן.
כצאת ישלירב ענה קאצאנאוו ואמר: לא היתה מעה והנה – מאה! אתמול נשׂאתי עיני ללחם הקלוקל, לחם המלמדות, ולא נתּן לי, והיום – רוח נסע מאת ה' ויגז לי שׂלוים מן הים. מי האמין לשמועתי זאת? אבל הגידה נא לי, אדוני, איכה ידע ישלירב את אודותי והמוצאות אותי כי נהפך לבו לחוּמלה עלי ולהטיב עמדי?
ספּרתי לו את כל המדוּבּר בו אמש בכלוּבּ ואיכה עשׂו מלחמה עם שמע-שוא עד רדתּוֹ.
– מגלגלין זכות על ידי זכּאי! אמר קאצאנאוו. ומי יתן והיתה בזה חנה אהובתי וידעה איכה נהפּך עלינו הגלגל לטוב בפתע פתאום ושׂשׂ לבה ועצמותיה תפרחנה.
עוד מלתו על לשונו והדלת נפתחה ויבוא ישלירב ושתי הנשים אחריו. הזקנה כבת ארבּעים וחמש וזקנה קפצה עליה, והיא לבושה בגדי בּד נקי; והשניה כבת עשׂרים ושתים, יפה ובריאת בשׂר, קומתה כתמר ולבוּשה מחלצות; כי היטיבה את ראשה ותּשת את בגדיה החמודות להקבּיל את פני דודה, אשר לא ראתהו מעוֹדה.
– אדוני, שׂם ישלירב את פּניו אלי, הנה אחותי ובתה אשר להן אנכי דואג. הואילה ופרוֹשׂ כנפיך עליהן…
ישלירב עוד לא כלה לדבר ואני לא הספּקתי לפתוח פּי ולברכן, וקאצאנאוו הגיח ממקומו וימהר בזרועות נטויות אל העלמה ויקרא:
– חנח! האם התוּלים עמדי? חנה תמתי! האתּ היא הנשקפה? איזה הדרך באת הלום?
– יעקב! קראה העלמה לעומתו ותּתנפּל על לבּו. בחירי רצתה נפשי! איזה הדרך באת אתה הלום?
– זה דודי! אמרה העלמה המשׂכּלת אלי, כמתנצלת על השתפּך נפשה בפני איש זר בבית נכרי, ותורה על ישלירב; וזה רעי! הוסיפה ותראה על קאצאנאוו.
וישלירב ספק את כּפּיו ויקרא בקול שׂחוק ותרועה: הוי בן בליעל מצודד נפשות! הזאת היא בחירתך אשר אמרת? עתה אקוה כי לא תרע עינך בחתן בת אחותי לתת לו את מחצית הרחַיִם, וגם ארוּשׂתך לא תניא אותך מזה.
– רואה אנכי כי זה היום עשׂה ה' לנו, ענה קאצאנאוו ויחבּק לישלירב וינשק לו. אלהים שלחך להיות לנו למחיה לחיותנו כהיום הזה. עתה גם אח גם אב אתה לי; ומי מלל לי כי חנה אהובתי – שאֵרך בת אחותך היא!
וישלירב כמתהולל משׂמחה ומטוב לב, – עתה זווּג הרחַיִם עולה יפה, אמר ויחבּק את קאצאנאוו בימינו ואת חנה בשׂמאלו. לך חנה הרחַיִם ולך כ"ץ הרכב! הרכב! האף אין זאת? הוסיף ויקרוץ בעיניו. ואַתּ אמתלאי, קרא אל אחותו, למה תעמדי בחוץ? האם לא אֵם הבנים אַתּ ולא יום שׂמחת לבך היום? גשי נא הלום אל אָרבּוֹת ידי! למה תעמדי מרחוק ולמה יזלו מים מדָליֵך? אין לנו חפץ במימיך; הרחַיִם שלנו רחַיִם של רוח הם!
ואמתלאי עומדת ומוחה דמעותיה בקצה סינורה, ובקרוא אליה ישלירב נגשה אליו אט הלוך וטפוף ותּתּן את קולה בבכי, ותשק לאחיה ולבתה ולחתנה מבלי דבּר דבר.
ואנכי עומד כאיש נדהם משתּאה להם מחריש לדעת אם בחלום או בהקיץ אראה את אשר אראה; והנה קול ישלירב קורא: גשה גם אתה הלום, אלקסיי איגנאטיעוויטש, והתערב בשׂמחתנו, והיתה שׂמחתנו שלמה וכוסנו רוָיה.
– למה זה אנכי? הלא סרח העודף אני לכם, כאשר יהיה האופן החמישי אל העגלה! אמרתי ואגש ואתן ידי לכל העומדים לברכם. ואשק לישלירב ולקאצאנאוו מנשיקות פי.
אין לך בעולם מיתה יפה כמיתת נשיקה, ועל כן אסיים גם אני את ספּורי זה – בנשיקה. כי אחרי הנשיקות והשׂמחה אשר היו ביום ההוא שבוּ הדברים להויתם ויתנהלו לאִטם דבר דבר על אָפניו. ביום ההוא בא גם הפולני ווענדזעגאָלסקי גם האשכנזי מיללער לביתי, זה בא בבית מלונו שלו וזה בא ברחַיִם שלו, ויכתּבו את ספר המקנה והגלוי כתוֹב וחתוֹם בספר והעד עדים כדינא דמלכותא. ביום השני למחרתו כאור הבוקר יצא ישלירב ללכת לדרכּו, כי כלה מועד חוּפשוֹ אשר נתּן לו, וכל בני משפּחתו הנמצאים ויעקב כ“ץ בתוכם הולכים עמו לשלחו עד בית נתיבות הברזל. שני שבועות אחרי כן היתה חתונת יעקב כ”ץ וחנה ואני הייתי אחד השושבינין, כי כן הבטחתי לישלירב בצאתו. בין הקרואים אל החתונה בא גם הימן שׂר המלחמה וישׂא להם משׂאות מאת פּניו; וגם שמע-שוא בא אל המשתה וישתה שכּור משׂמחה ומטוּב לב, כי לא עוד יהיה קאצאנאוו הבּוגד באמונתו למורה ילדים. ומני אז שבוּ מי החיים למקומם וילכו על כל גדותם: אמו של ישלירב חולבת את פרותיה ורוחצת הליכיה בחמאה; אחותו הבּכירה יושבת ומוזגת הכּוסות בבית מלונו של ווענדזעגאָלסקי; ויעקב כ“ץ וחנה טוחנים בבית הרחַיִם, אשר קם להם למקנה, ואמתלאי אמם יושבת עמם והם חיים בשלוה והשקט, לחמם נתּן ומימיהם נאמנים. הימן עזב בקרוב את העיר קלים, כי עלה להיות שׂר המלחמה על כל הפּלך, וכאז כן עתה לבו טוב אל היהודים ועיניו על דרכיהם, כי יעמוד לימינם להושיעם מרודפי נפשם כאשר תשׂיג ידו. ישלירב התפּטר מעבודתו בחיל הים וישב באחוזתו בטאמבאוו ויהי צופה הליכות נכסיו וכל שכניו אהבוהו וייקר שמו בעיניהם, עד כי שׂמוּהוּ לראש באסיפותיהם; ולא שכח ישלירב את מקור מחצבתו ובני משפּחתו ולא הקשיח לבו להם גם אחרי כן. ממרחקים זכרם לטובה, אגרותיו באות אלי ואל כ”ץ ולפרקים ישוב ויעניק לבני משפּחתו מהונו וישלח להם דורונות ושלוּחים. ולתקופת הימים, כאשר פּקד ה' את חנה ותהר ותלד בּן, צוה ישלירב לקרוא את שם בנם הילוד להם בשמו אשר קראו לו בהיותו באמונת אבותיו – יוסף. גם אגרות כ"ץ הולכות אליו, כי כן יסד ישלירב בצאתו, להודיע לו לעתים קבועות את שלום בני משפּחתו וכל המוֹצאות אותם, כי לכל בהם חיי רוחו.
ככה הקיצו העצמות היבשות לחיים חדשים ורוח הזמן החדש באה ותּפּח בהרוגים אלה ויחיו ויעמדו על רגליהם