אִשָּׁה בַּת עִירִי מִפּוֹלִין

עָשְׂתָה חָכְמָה וְגָרָה בַּחַלּוֹן

בִּרְחוֹב כְּרֶמְיֶה בְּמַקְבִּיל לִרְחוֹב

בֶּרְדִּיצֶ’בְסְקִי מוּל חַלּוֹנִי.

לִפְנֵי שָׁנִים אוֹמֶרֶת לִי הָאִשָּׁה:

"כְּשֶׁקָּמִים בַּבֹּקֶר רֹאִים אֵיךְ שֶׁאַתָּה

קָם." אָז מַה הִיא רֹאָה לִכְשֶׁרֹאָה

אֵיךְ אֲנִי קָם? אֲחַפֵּשׂ אֶתְמוֹלְיָמִים?

כּוֹכָב רֹאִים שֶׁהוּא חָבֵר

לְשָׁמַיִם,

עַל יְדֵי שֶׁהוּא לְמַעְלָה

וַאֲנִי מַבִּיט עָלָיו.

אַךְ יַחַד עִם זֶה הוּא טָבוּעַ

עִם נְחִירֵי אַפּוֹ

סָפוּג אֶל מַרְאֵה הֶחָלָל

כְּמוֹ מֵת עָלָיו.

כְּאִשָּׁה מִסְתַּכֶּלֶת בָּרְאִי וְהַמֵּצַח קֹרֵן בָּרְאִי

וְהָעֹרֶף בָּרְאִי.

וּמִן הַפָּנִים שֶׁל עַצְמָהּ

הִיא מֵתָה עֲלֵיהֶם.

דְּקָלִים בְּחֹלֹת רָפִיחַ

וְאֶל עָרִישׁ לֹא יֹדְעִים

מִי מְיַצֵּב אֶת הַחֹלֹת,

הֵם מִתְפַּלְּשִׁים לִהְיוֹת רַגְלַיִם לַדְּקָלִים.

אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיעַ לַשְּׁתִילִים

בְּלַיְלָה טַל. לְנַשֵּׁק אֶת צִמְאָם,

לְלַקֵּק אֶת הַחֹלֹת,

כְּמִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ לְנַשֵּׁק.

בִּקְרַסְנִיסְטַאוו גָּדַלְתִּי בְּחַיְדֶר שֶׁבְּחֶדֶר

דָּלֶת עַל דָּלֶת. נַעַר רָזֶה הָיִיתִי

עַל סִינַי. הַמִּצְרִים גַּם אָז

נִרְאוּ לִי טוֹבִים לְמִשְׂחָק.

יַחֲזִירוּ אֶת סִינַי לְמִצְרַיִם

אוֹ לֹא יַחֲזִירוּ.

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֹמֵד עֵץ.

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֹמֵד נַעַר.

יִשְׂרָאֵל חָמְרָנִים

בְּנֵי חָמְרָנִים: לְהָזִיז

דָּבָר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם זֶה מִן הַהַשְׁגָּחָה

לְפִי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב? – בְּבַקָּשָׁה.

ב אדר תשלז, 20 פברואר 1977