ההתרזה שהרים שלונסקי והניתוק מביאליק, סיבתם חיים קשים. אמרתי לנשיא, עזיבת הבית מוטיבציה לעזיבת ביאליק. היִבּושׁ בהרצליה, “הדרֶנַאז'”, יבּוש החום והדיזנטריה, מוטיבציה לעזיבת אב ואם. פרסום שיר ראשון, מרתק ומרחיק – גם מוטיבציה. עוד העם היה שלום ולא היו הרהורים שלאחר מכן.

אך בלילות על משכבו, בלילות של

״לֹא אַדְלִיק נֵר הַלַּיְלָה,

לֹא אֶכְתֹּב מִכְתָּב הַיּוֹם"

היה צוֹרֶך אִפְּכא נימוק: אפילו גררו את העברית מהבית, אפילו באה להם שירתם משמים לוהטים, אפילו מתל־אביב, היה הנימוק מאבא לניתוק מביאליק. אבי היה סוחב שקים קמח על הגב. לפעמים מעֵמק נהר טחנת המים לבד עולה שׂקו, מתקפל למחסן דואר נטוש, ושם הושלך.

אני הייתי כאן. רואה צל הורים כהרים.

המשורר האבוד מוינה, תשבי, מבקש ברְחַמְקוֹל:

“אָבִי, הוֹדִיעֵנִי שֶׁעוֹד הִנְנִי”.

צל הורים כצל הרים, צל הבית כצל עץ תפוחי החורף, צל סוף כל הַמַּעֲשׂוֹת, צל הדאווינשׁטיבּ, השׁטִיבְּל. השׁטֶעיטִיל.

פתח שלונסקי שירה. הוא והצעירים פרסמו בהברה ספרדית, אשר לה, לספרדית להוֹדוֹת, נתקבלה העברית פה אחד.

מבין המשוררים אשר כבר בחוץ לארץ פרסמו, עלו ארצה ורוממו את הרוח, היה רפאל אליעז מבוּלגריה. נגרר אחרי אברהם שלונסקי כתלמיד, ולוָה אצלו את העברית.

שִׁמְעוּ, אֵפֹא, אֲנָשִׁים טוֹבִים,

לְשִׁיר לִירִיקָנִי

עַל אִישׁ בֹּדֵד

שֶׁמֵּת בַּעַל חוֹב.

עַל בְּנוֹ סִפֵּר,

שֶׁהֵבִיא לוֹ מִן הַקִּבּוּץ

פַּרְוַת כְּבָשִׂים. עַל עַצְמוֹ, כִּי לָקַח

עִבְרִית בְּהַלְוָאָה, לֹא סִפֵּר.

אֵיךְ יְסַפֵּר הוּא

עַל עַצְמוֹ, בַּאֲשֶׁר בְּכֵן

לָקַח

דָּבָר בְּהַלְוָאָה.

בְּסוֹפְיָה הָיָה רוֹקֵד עִם אָבִיו

לְיַד בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּ“שִׂמְחַת תּוֹרָה”:

"מִפִּי אֵל, מִפִּי אֵל,

יִתְבָּרַךְ כָּל יִשְׂרָאֵל".

אִישׁ שֶׁיָּשַׁב לְיַד שֻׁלְחָן

בְּבֵית קָפֶה – לֶאֱלִיעָז

לֹא הָיָה שֻׁלְחָן. הָיָה עֹבֵר קַל

לְיַד כָּל שֻׁלְחָן.

– "לְיַד כָּל שֻׁלְחָן

אַתָּה אוֹמֵר אֵיזֶה דְּרֶקֶלֶה".

• "אַתָּה רֹצֶה שֶׁלֹּא

יִהְיוּ לִי יְדִידִים?!"

כָּתַב שִׁיר לִידִידוֹ: "אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ,

אַתָּה אֹהֵב אֶת הַיַּיִן".

כְּמוֹ “כּוֹכָבִים בַּחוּץ”,

כֵּן “שֶׁמֶשׁ בַּדְּרָכִים”.

כּוֹכָבִים בַּחוּץ – כּוֹכָבִים

לֹא בַּשָּׁמַיִם.

שֶׁמֶשׁ בַּדְּרָכִים – שֶׁמֶשׁ

לֹא בַּשָּׁמַיִם.

יָפוֹ, מַדְבֵּקָה, קַרְטוֹנָז', עֲשׂוּיָה בִּידֵי

גַּנֶּנֶת סִפּוּרֵי לַיְלָה. עַל הַגִּבְעָה, עַל הַבֶּטֶן,

פָּתְחוּ חֶתֶךְ אַרְכֵיאוֹלוֹגִי שֶׁל קִיר וְזָוִית,

יָפוֹ, הַגִּיעִי בְּעַצְמֵךְ, שֶׁהָיָה גָּר בָּךְ אֱלִיעָז.

אָמַרְתִּי לַנָּשִׂיא,

עַמֵּנוּ לֹא עִמָּנוּ, כִּי לֹא הָיִינוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ.

אָמְרָה עֹזֶרֶת בַּית אַחַת: הָעָם לֹא אִתָּנוּ

שֶׁכָּל אֶחָד יֵשֵׁב בַּטֶּבַע שֶׁלּוֹ.

אָמְנָם, הַסִּיּוּם –

אֵינוֹ לְפִי הַהַתְחָלָה.

אֲבָל בְּבֵית הַנָּשִׂיא

אֲנִי אָמַרְתִּי אֶת הַכֹּל.

כז ניסן תשלז, 15 אפריל 1977