לוגו
בַּשָׂדֶה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לבדי תעיתי בשדה. משהו מקדמות העולם, מנעורי הבריאה, המה באותו בקר־אביב בלבי, עלו בקרבי ללא הפוגה ולחש ברורות: כי טוב כי יפה! כי ישר! הפלגתי לשדות הבר, הפלג וחדור לתוך שפעה זו של רעננות־שאננות עולם, והזנתי את עיני, הרעבות לנוף נאה, מיפי האילנות ומחמדת השבלים העדינות, המרכינות ראשן בצניעות לגלי הרוח, הבא עליהן מדי פעם מחדש. אומר לכבשן ביד רכה ואינו יכול.

צר היה השביל בו הלכתי; לא דרוך, לא כבוש עדיין, ומראהו כרצועה של פשתן שנפלה בקו מפותל לאורך הדרך. שבילים אלה מזכירים לי תמיד את ילדותי בכפר: כבר אז בודד הייתי לנפשי, עזוב בכל מלא העולם, והסתיו והאביב העציבוני מאד, הכאיבו לי עד לענג, עד לשמחה. מבטי נמשך עם השביל ונתלה באילנות הגבוהים, הנעים ברוח בנחת. בהגות של חשיבות, המיוחדה ליופי העז, הבוטח, האמתי.

הצפרים, עט פזיז זה, השתובבו, רעשו רבו ואהבו ועשו תרגילי משובה באויר הבהיר; הפריעו לאב שבשמים כילדים נחמדים, תוך ידיעה ברורה שרק בשבילן נברא העולם, ובורא העולם מביט עליהן בעין יפה ונהנה מחן משובתם.

גדולה היא התאוה לחיים של הצפרים, ואולי עולה היא על זו של האדם! כל ימיהן כעין תכונה רבה, חגיגית, לקראת משהו גדול ויפה העתיד לבוא עליהן לטובה. אמן גדול היא הצפור! אין היא אוהבת את הרגיל, היום יומי, הפשוט והקל. את הענף הדק והרך ביותר, המסוכן, היא בוחרת לעצמה להתערסל עליו. הסתכנות זו מראה על קלות־דעת עליונה, שרק המשורר יודע אותה.

בקר זה הסתתי לגמרי את דעתי מן האדם. ואנכי הלא תמיד הוגה באדם, הולך אליו וחותר לבוא עדיו, עד רומו ותהומו מתוך שכחה עצמית שכחתי את האדם. הוספתי ללכת בשביל העולה למעלה, אל שתי שורות הברושים הכהים והגאים, והילוכי קל ועליז, כמי שהולך לקראת פלאים.

פתאום נסתמנו לי מרחוק שני בני אדם. השהיתי מבט ארוך עליהם והבחנתי: בחור ובחורה. הם התקרבו אלי ואני הופתעתי כאלו גליתי את האדם בפעם הראשונה! מאין באו? — מן הגבעה שבצד שמאל, זו הגובלת עם אדמת ריינר האמריקאי, העובד את משקו באהבה ובמסירות של אוהב נאמן ותמים. נאה היא גבעה זו ומעלה חן כעלמה צעירה השוגה בדמיונות. ותמיד, תוך טיולי כאן, חמדתיה ואשתוקק לבנות עליה את ביתי, — בית על גבעה, מפולש לרוחות הים וקשוב להמיית אילנות עם ערב.

מעליה ירדו צמודים, נאים, צעירים באביב, ומשלימים בקוים חריפים ויפים להפליא, את נוף השדות עם בקר.

הם עברו עלי כרוח קלה, בהנאה גלויה ובלתי מתבוששת שראיתים בכך כי גאה הוא האדם על אושר אהבתו כעל הישגו הגדול והצודק ביותר.

עוד באותו יום סיפרתי לאמה של אסתר על הפגישה בשדה. מסרתי לה את התרשמותי מן המראה שראיתי. בוקר־אביב, מורחב, שיר־צפרים. ושיר החיים הטהור של זוג נאהבים נחמד על רקע ירוקו האם חייכה תוך הקשבה מענגת, נהנתה כמבויישת, כאילו סיפרתי זאת עליה עצמה. בת צחוקה אמרה לי הרבה, אם כי היא גופה לא אמרה כלום. ברם, אם אמרת פעם משהו יפה לאשה, היה בטוח שהיא לא תשכח זאת לעולם, ובצר לה היא מעלה את הדבר מגנזי לבה ומתרפקת עליו באהבה וברחמים. עז הוא זכרונה של האשה במה שנוגע לעצם החיים — לאהבה.

— “אתה זוכר עדיין מה שאמרת עליהם בשעה שחזרת מן הטיול, אחרי שפגשת אותם בלכתם בשדה?” — “הם היו כל כך יפים בתוך הנוף הירוק, האביבי! היה תענוג עליון לראותם”. האם בכתה, ואני לחצתי את ידה בלי אומר. וכי מה יכלתי להגיד למראה אסתר השוממה, “היושבת שבעה”, המתאבלת על בעל נעוריה שנפל בשדה ואיננו. — — —