אז, כשבאנו לגור במושבה. היה לנו ביתו הנאה. שעמד בודד בשדה פתוח ושומם, מקלט שופע עידוד וידידות. היינו באים תכופות לביתם כמו אל נוה שלום ומנוחה. פשוט היה הבית, אבל רוח טובה וטהורה היתה שרויה בחללו, ערוך היה בטוב־טעם ובחן. מידת הכנסת־האורחים היתה למשפחה הזאת מידה נפשית מזוככת וטוב היה בקרבתם ובביתם. ביחוד יפים היו ביקורי החג והשבת.
האיש, בעל נימה דתית מזוקקת ובעל השכלה גבוהה, היה שרוי בתוך השבת בדביקות פיוטית והאציל מרוחו על הכל. האשה עדינה בעלת נפש, מבינה בשירה ויודעת נגן. שתי בנות נחמדות כללו את יפי המשפחה הזאת.
עמד לנו במשותף כל הטוב והיקר שבהוויה הארץ־ישראלית שכולנו אהבנו. ישיבתנו החדשה בארץ הנבנית ניתנה לנו כחוויה ובאושר גדול.
איני זוכר עוד מה גרם להתקרבותנו וכיצד התידדנו. זוכר אני רק את הימים הראשונים. הוא מצא בי את האיש כלבבו וגם אמר לי זאת בפשטותו התמימה: אני רוצה לראותך, טוב לי בקרבתך! מה עוד יכול אדם לומר לרעהו?
הזמן בילה את הידידות והפכה להיכרות טובה, מתורבתת. הבית שעמד אז בשדה לבדו עומד עתה ברחוב, דרך־החולות הכבד נהפך לכביש אספלט קל וישר. ברם הדרך לבית ההוא נעשתה כבדה יותר, ארוכה. רק הבית נשאר נאמן לי, מבחוץ.