סימטה צרה ולא נקיה ביותר. בלב המושבה. בתים ללא גינה, גדרות דהויות ועצים מוזנחים, שבורי ענפים, מחמת פגיעת ילדים שובבים. רק בית אחד מסודר ונקי מבחוץ, פרחים בגינה, שיחי שושנים מטופחים, והעצים בעלי צורה נאה. אף ענף אחד אינו תלוי למטה כראש עוף שחוט, שער הגנה סגור יפה על מנעולו והחצר מכובדת ונקיה.
אוי לו לילד שיעיז להכנס לרשות יחיד זו! אך יציג כף רגלו שם — ואבן, מקל, או גללי סוסים יעופו לצידו ויפגעו בו. בעל הבית אינו סובל זרים בחצרו, ולילד־זר לא יתן דריסת רגל ברשותו שלו. “הביתה” — הוא צועק מאחת הפינות הנסתרות שלו. והאבן והצרור וכיוצא בזה מועפים חיש לעברו של ההורס אל הבית הזה.
והבית — נקי ונאה מבחוץ ומבפנים. וילאות ארוכות מצבע הקרם העדין מתנפנפות ברוח כמו בבית הדוקטור בעיירה. וצלילי פסנתר, אקורדים רווים כובד ניגון טוב מתמלטים החוצא דרך החלונות הפתוחים. רואים את הרדיו בפינה ואת האגרטלים הצבעוניים המחזיקים בתוכם את הגלאדיולות הגבוהות. אצילות הגזרה.
בחזית מרפסת מסוגנגת על עמודי תשבץ, “כמו ווילה”. הכל כאן יפה מכל ברם האב — מגושם בתכלית. מאותם המגושמים שכל עיירה ועיירה העמידה מתוכה לכל הפחות אחד. מי לא ידעם, את הבריות הגסות הללו. יהודים בלי לחלוחית של יהדות. שעמדו מחוץ לכל הטוב והאציל שביהודי בן העיירה!
בתחילה השתוממתי שמצאתי גם כאן, במושבה העברית, את הטיפוס הזה. חשבתי שרק שם בעיירה הדוברת אידיש, אפשריים טפוסים כמו שלמהלי הז׳נדרם וכמו מרדכי לייבוש הפחח. והנה מצאתיו כאן! ממש אותו הקול ואותם הדברים, אותו ההילוך ואותה ה“התנהגות”, אותן הקללות הדשנות ואותו רוע הלב “הבלתי יהודי”, זה שאין בו אף שמינית שבשמינית רחמנות ואהבת ישראל, אבל הבת — איזו אצילות ואיזה יופי יהודי מעודן וטוב. גבוהית וגמישה, כאילן רך באביב, באמצע לבלובו המשכר. תלמידת גימנסיה, מצטיינת בלימודיה, מדקלמת ממדרגה אמנותית ונם ספורטיבית — סגולה שבעיירה לא ידעוה בנותינו וכאן היא ממיטב ההישגים של החנוך העברי החדש.
בקר, הרדיו מנגן כמו לעצמו את קונצרט השחרית — הקונצרט לכינור של מנדלסון, והיא עירית, מכבדת את המרפסת ושרה עם הרדיו את הקונצ׳רטו המשכר בואריאציות המופלאות שלו.
איך השתער אותו יהודי, מומר, נכדו של סוקרטס היהודי על המוזיקה הגרמנית, איך מיצה את טוב עסיסיה של המוזה וכמה הצליח בן הגיטו של המאה התשע־עשרה לחדור לנפש נפשה של האמנות הגרמנית. זו שדחתה את היהודי ולא רצתה לא בו ולא בגאוניותה, ובעל כרתו הוא שר את השיר היהודי על אדמת — גרמניה.
עירית שרה בקולה הצלול עם הרדיו, מטאטאה בקצב את רצפת הגזוזטרה. ואפילו המטאטא, שכולו חולין ובלתי־מוזיקלי, נראה נאה וחגיגי על ידה. עירית נאה, המרפסת נקיה — והנה מופיע הוא האב. בא הוא מן המושבה, חזר מעסקיו, עסקי ירקות, סוחב הוא את רגליו בכבדות כמי שמושך אחריו עגלה עמוסה אבנים כבדות, אינו מביט לשום צד, כדרכו, ובכל זאת הוא רואה הכל ושומע כל רחש בחצרו; ופתאום — כח ורקק במלוא גרונו החורק במעמד בתו בסמוך למרפסת, לעיני אנשים שעברו על ידו, כשהוא לוחץ באצבע אחת על גומת האף מכאן ומכאן ואגב לחיצה זו הוא מריק את אפו לארץ ודורס את המיץ במגפו הכבד כדרוס תולעת זוחלת.
“אבא” נשמע במפתיע קול הבת המבוהל מן המרפסת, “אבא!” כמו נתביש יפיה של עירית, והרדיו נמך קולו וצלילו הועם.