מַה-מִּנְחָה לָךְ אֶתֵּן יוֹם לָךְ הֻלֶּדֶת?
לוּ שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ מֵעַל קָרַעְתִּי?
כּוֹכָב וָשַׁחַר לוּ אַרְצָה הִגַּעְתִּי
מִנְחָה לֹא תִרְצִים – לִי נַפְשִׁי מַגֶּדֶת!
כִּי שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ מִמֵּךְ יִקְדָּרוּ,
שַׁחַר יֶאֱסוֹף נָגְהוֹ מֵהוֹד עֵינַיִךְ;
גַּם כּוֹכְבֵי אוֹר-צַח כִּי יִרְאוּ פָנַיִךְ
יּועָבוּ יוּעָמּוּ – לֹא עוֹד יִבְעָרוּ! –
אוֹ תֵּת לִבִּי נַפְשִׁי מִנְחָה אֵלַיִךְ?
הֵן עַתָּה מִשְּׁמֵי-רוֹם שָׁבוּ כִּי עָפוּ;
שָׁם הָדָר וָהוֹד, שָׁם עֹנֶג שָׁאָפוּ
וּמִשָּׁם הֵמָּה יִנְהוּ אַחֲרַיִךְ!
אַךְ נַפְשִׁי גַם לִבִּי לֹא עוֹד לִי הֵמָּה,
וּכְבָר בִּצְחוֹק מִשְּׂפָתַיִם לָךְ תַּתִּים! –
גַּם שִׁירַי מִגֶּשֶׁת אֵלַיִךְ חַתִּים,
יָדְעוּ כִּי לֹא בָם טוּבֵךְ אֲשַׁלֵּמָה!
אַךְ יַלְדָּה נָאוָה לִי וּשְׁתוּמַת עַיִן,
וּרְאִי כִּי גַם לָךְ הִיא תוֹשִׁיט יָדֶיהָ…
עוֹלָם לָךְ תֶּהִי – גַּם אַתְּ כֵּן אֵלֶיהָ –
אַהֲבָתִי הִיא! הַיְקָרָה לִי מֵחַיִּין!..