מגילת אסתר – הספר הקלאסי של הגלות, ספר האומה החיה בנס והנגאלת בנס היה קטרוג על “שיר השירים” ורבים התנגדו להכניס את קוהלת ו“אסתר” לפנתיאון של כתבי הקודש.
ר' עקיבא למד זכות על שיר השירים, אחר למד זכות על קוהלת, ואילו על מגילת אסתר נאמר שנכתבה ברוח הקודש. אעפ"כ – שם אלהים אינו נזכר בה אף פעם.
והנה, אף שהיה בין הספרים שעמדו להגנז – דוקא עליו נפל אור חוזר ויהי למקור נחמה של האומה במשך ימים רבים: העם מצא בו את אשר בקש – מעט נקמה ומעט שעשועים בימים רעים ומרים.
היסטוריה ואגדה משמשים בספר בערבוביה; חציו אגדה וחציו כרוניקה. השמות הם ספרותיים, שכן אפילו השם אחשורוש הוא בדוי ומסורס (רק נחש ינחשו ההיסטוריונים בזהות השם – קסרקסס וכו'). “המגלה” במקורה והאגדה. כובד הראש המקראי וקלות הראש האגדי.
העם נוהג בו קלות ראש אפילו בבית הכנסת. הפולקלור שנוצר מסביב לפרשה זו: שיר העם. ‘הפורים שפיל’ שבכל הזמנים.
נקבע נא את סוג היצירה של המגלה. מה כאן? היסטוריה או אגדה, אפוס או סיפור עממי? כרוניקה או דרמה כבירה. ואכן – היסוד הדרמתי חזק מאד.
נסתכל נא על שלשת הגיבורים הראשונים של העלילה:
אסתר: יתומה שקטה ותמה שנוצרה לחיי משפחה ולאושר. שמה הדסה – כמו פרח צנוע הוא, גדלה בבית דודה ופתאום היא נלקחת לבית הנשים, להרמון הגדול של האימפרטור הפרסי. היא נושאת חן בעיני כל רואה, היא לא יפה במובן המקובל, לפי התלמוד ירקרקת היתה, ומין1 חן עליון היה שורה על כל הליכותיה. דודה רואה בה כלי מלחמה פוליטי כנגד צוררי האומה (אסתרקה של קז’מרז' מלך פולין).
היא ממלאה את תפקידה בכשרון בכלי זינה הנצחיים של האשה. היא גם דיפלומטית מצוינת כאחת המלכות הגדולות ביותר. כמה היא יודעת לסכסך את הגברים זה בזה, כמה היא משחקת יפה את התפקיד שלה עד הרגע האחרון.
“אסתר מלכה!” כמה חבה ויקר הקדיש לה העם בכל הדורות ולא זכר לה את חטאה הגדול – היות אשה לערל טמא!
קסם שמה וקסם הליכותיה, אחרי האם רחל אין כדמותה ליופי ולהוד.
מרדכי – עובר את מצות המלך – אין הוא משתחווה לרשע. זוהי הגאוה היהודית שאינה נכנעת לפני הכח.
מרדכי וושתי – הצד המשותף ביניהם2 – שניהם מופיעים כאן כמורדים, כבעלי כבוד. אסתר לעומתה מופיעה כצייתנית. גם בגתן ותרש קוצפים ומורדים.
המן – כאבי-אבות הצוררים מעולם. מלשינות המן: היהודים בראי העקום של צורר היהודים. יש כאן תולדות ישראל בגויים בזעיר אנפין.
במגילת אסתר ישראל ועמלק מתכתשים ושלבי הגאולה: קמעה-קמעה כאורו של שחר.
ושמחת בחגך – שמחה של הפקרות קרנבל. דומה כל יצרי השובבות שהיו עצורים בנפש העם מחמת הגלות וסביבותיה השונות פרצו כאן כל גבול.
צאו וראו מה בין חנוכה לפורים. פורים וגבוריו זכו גם למגילה בתנ“ך וגם למסכת שלמה בתלמוד. ו”האגדה" טפלה בה יותר מאשר בחגים אחרים.
וכנגד זה מה עלובה היא חנוכה! לא רק שכל עוצמתה נצטמצם בספרות התלמוד בסיפור בן ארבע שורות, על איזה פך שמן, אלא שבית החשמונאים ומעשותיהם לא זכו בכלל בספרות התלמודית להערכה מתאימה כל שהיא.
והלא המאורע ההיסטורי של חנוכה עולה לאין שעור על האפיזודה הפורימית מכל הבחינות.
מה מגוון ורוגש הוא הפורים ומה צנועים הם נרות החנוכה.
1953