מקובל אצלנו: תלמיד שגמר חוק לימודיו בבית-הספר היסודי, וכן תלמיד בבית-ספר תיכון, מכנה את מורו ורבו כבר למחרת ליל מסיבת הגמר, בשם “מורי לשעבר”, כלומר: מורה שסיימו וגמרו איתו יחד עם סיום הלימודים בבית-הספר מאותה שעה שהם עוזבים את כתלי בית המדרש הישן עוזבים תלמידינו גם את רבם, שרוב חכמתם הימנו, גמרנו אתו!
כוונתי לחלוק על הצירוף-התואר הזה: “מורה לשעבר”, שמשתמשים בו תלמידינו לפי תומם בכל הזדמנות. גם שגגת תלמיד עולה עלבון… “מורה לשעבר”, מי שהיה, צירוף כלאים וכלימה הוא, פוסל ופסול. ושלילי מעיקרו! לא ממקור ישראל הוא, ויסודו אינו לפי מסורת עמנו.
וכן הוא הדבר, אם רואה התלמיד את עצמו כ“תלמיד לשעבר”. והוא חותם בברכה באגרת הברכה של ראש השנה: “ממני תלמידך לשעבר”. משל כאילו אומר לרבו: אי אפשי בך, ומהיום והלאה אינך בשבילי אלא מי שהיה, מין דבר שעקר זמנו ובטלה הויתו.
על-פי הלכות תלמוד תורה שלנו ולפי הקבלה הקדומה שבידינו במה שנוגע ליחסי תלמידים ומורים, ובלשון המשנה: “כבוד הרב ומוראו”, אין מורה יוצא מחזקתו גם שעה שאינו מלמד את התלמיד בהווה, ואין התלמיד למד ממנו בשעה זו.
אין התורה לשעבר, אחד מעיקרי האמונה השלמה לפי המורה – הנשר הגדול הוא: “אני מאמין באמונה שלמה, שזאת התורה לא תהא מוחלפת…”
כן לא יהא המורה מוחלף, לאמר: אין הוא בר-חלוף, והוא והתורה שלימד – חד הם. כשם שאין אב לשעבר, כך אין רב לשעבר. ולא עוד אלא שכוחו יפה מכוח האב והוא קודם לו לכל דבר: “שאביו הביאו לעולם הזה ורבו, שלימדו תורה, מביאו לחיי העולם הבא!”
ודוק. על אביו נאמר “הביאו”, בלשון עבר; ואילו על רבו נאמר: “מביאו” – תדיר. ורק אם אביו חכם, מורו ורבו, אביו קודם. והרמב“ם פוסק: ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ויראתו יתר מאביו”.
וישנה פלוגתא במשנה: ומיהו “רבו” שאמרו? – “רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו. רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר את עיניו אלא במשנה אחת – זהו רבו”. וכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד וקראו: אבי, אלופי ומיודעי. למד, בעבר, ואפילו כן שמר לו אמונים כל ימיו וקראו “רבי” תמיד.
חסידים מספרים: בשעה שר' מנדיל מקוצק כבר היה הרבי המפורסם בעולם, חזר ובא פעם לעיר מולדתו גוריי, שעזב אותה לפני הרבה שנים. יצאו לקראתו כל גדולי העיר להקביל את פניו, וכל אחד רצה שהצדיק יתאכסן בביתו. אבל הרבי לא נענה לשום איש, אלא הלך להקביל את פני המלמד הדרדקי, שלימד אותו אלף בית וחמשה חומשי תורה בילדותו.
בביקתתו הרעועה התארח ר' מנדיל כל ימי שהותו בעירה. תמהו מקורביו ושאלוהו: ילמדנו רבנו. מה ראה להשיב ריקם את “פני העיר”, עשירים למדנים ואנשי מעשה, והלך אצל אותו מלמד עני, שאינו למדן, ובביתו אין אף מזון סעודה אחת?!
השיב הרב: אתם יודעים תורה וכל מיני דברי חכמה שאפשר להשיב עליהם ולהפריכם. כי פירוש זה אומר כך ופירוש אחר אומר כך. ואילו הוא לימדני תורת אמת. אלף-בית וחומש, ועליה אין להשיג. כך נשארה התורה אצלי. לכן ראיתי לי חובה לילך אצלו ולהקביל את פניו.
“אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת. שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו מביאו לחיי העולם הבא”. ואכן, האבדה הגשמית יש לה תקנה, ואילו אבדה רוחנית אין לה תקנה לעולם. והמאבד את הערכים של הרב – את עולמו איבד שהרי הרב מכניס אור לתוך התוהו ובוהו של נפש תלמידו, הוא מעצב דמותו ומצייר את זיו גן העדן של איקונין שלו, בלשון החסידות.
נסיים בדברי ישעיהו הנביא. אמר ישעיהו לתלמידיו: “צור תעודה, חתום תורה בלמודי!” צריך שהתורה והתעודה תהינה צרורות וחתומות לעולם בנפש התלמיד וחרותות תמיד בלב! “והיו עיניך רואות את מוריך!” – גם ממרחק מקום וזמן!
וכך אמר אליהו לאלישע תלמידו: “אם תראה אותי לוקח מאתך - - - -” אם תוסיף לראותני גם בשעה שלא אהיה אתך – יהי לך כן, ואם אין – לא יהיה!
והלואי יהיה לתלמידינו פי שנים ופי שבעה מרוח מוריהם! אין רב מקנא בתלמידו! ברם, מצווים הם התלמידים לראות את המורה גם לאחר זמן, כאילו הוא מורם היום! כי אין תלמיד לשעבר, כמו שאין בן לשעבר.
ואז יקוייים בנו דברי ישעיהו: “וכל בניך לימודי ה'!” ופירושו: “ישכילו בחכמה כאילו יהיו תלמידי המקום ב”ה". ורב שלום בניך – בוניך.