מובא בגמרא: אמר רבי מאיר: כשבאתי ללמוד תורה אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני, מה מלאכתך? אמרתי לו: לבלר אני. אמר לי: בני. הווי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמיים היא. שמא אתה מחסר אות אחת או מיתר אות אחת, נמצאת מחריב את העולם כולו.
צבי אפשטיין ז"ל, ראה במלאכתו, תחילה התעמלות ואחר כך תורת החשבון – מלאכת שמיים. ומי שלמד אצלו חשבון לא במהרה ישכח תלמודו. שכן מחמיר היה, זהיר, ולא חיסר אפילו תג אחד, פסיק אחד בהוראה. ולא לחינם נעשה בשנים האחרונות מומחה להוראת החשבון, ומחלקת החינוך התחשבה בו ושיתפה אותו בתכנית לימודי החשבון ובשיטתו בהוראה.
ידוע היה כקפדן… אבל שמאי הזקן, חברו של הלל, הוא שאמר (במסכת אבות) “והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”; והוא הלא היה שמותי. עכשיו אנו יודעים שכל כוונתו היתה לשם שמיים – למען החינוך, שכן החשבון וההתעמלות הם עניין חשוב לבטחון המדינה.
ורואה אני חובה לעצמי לפרש כאן פרשה אחת בפרשת דרכו האחרונה של אפשטיין: צבי אפשטיין היה איש ידוע חולי, מיחושיו רבים היו ורעים. והוא התגבר על חולשותיו בכוח הרצון שלו לחיות, להורות, ולהינות מיפי עולמו של הקב"ה.
והוא שהביאו לטיולים בארצות אירופה; לראות, לאסוף רשמים ולהשביע את עיניו: הרים, גבעות, יערות, נהרות, נופים, אוצרות אמנות, בתי כנסיות עתיקים. הוא קלט הכל, ובשובו היה מרבה לספר מה שראו עיניו, והוא ידע לספר!
כיומיים לפני שיבתו הביתה, יצא בלילה לטיול קצר בעיר ציריך, להסתכל… כי צמא-יופי היה, ורעב-מראות טבע ואדם.
בשובו הרגיש ברע… התהלך בחדר כמה פעמים, אחר שכב, ואמר: עכשיו טוב לי יותר… טוב… ונפשו יצאה ב“טוב”.
התחלתי ברבי מאיר ואסיים בו: נאמר בתלמוד: בספרו של רבי מאיר מצאו כתוב “והנה טוב מאוד” (בראשית א ). והנה טוב מות, מוות! נפשו של צבי אפשטיין יצאה ב“טוב”, יותר טוב!!
אמרו חו"ל: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו… צבי אפשטיין נפטר וכול תאוותו בידו – הוא ראה והשביע נפשו בזיו הדרו של עולם אלוהים; הוא ראה את מעשה אלוהים והנה טוב מאוד.