לוגו
דַּף רִאשׁוֹן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לא מחכמה אני עושה באספי את כל שירי, ולא חלק מהם, לקובץ אחד. את חטאי זה אני מודה. ואולם, ספר שירַי זה – לא את כֻּלו נתתי לקוראי, כי גם לי יהיה! בשביל הקורא הייתי עושה הכל בחכמה, אבל בשבילי – איני צריך ואיני רוצה. ספר שירים זה גם לי הוא, לי לעצמי, ובדברים הנוגעים לי אני אוהב לעשות לפעמים שלא מחכמה.

כשמסרתי את שירַי למול"י הייתי רוצה לומר לו שאת האכסמפּלַר היותר נבחר וטוב, כרוך בכריכה יפה עד מאֹד יתן לי: – מובטחני שכך יהיה. כי את המקום היותר בטוח אֲפַנה לוֹ בארון הספרים שלי, יהא מונח אצלי ביחד עם השיר הגדול והגרוע עד מאֹד שכתבתי על דבר “דרייפוס ואסתרהזי”, בשנת השתים עשרה לימי חיי כמדומה.

הוֹי שֹׁמוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה

אֲשֶׁר שָׁם רָחֹק בְּצָרְפָת הַמְּדִינָה –

כך מתחיל הוא שירי הגדול על דבר דרייפוס ואסתרהזי, המונח אצלי במקום בטוח בארון ספרי עם עוד הרבה שירים בני־זמנו. יודע אני שקוראי לא יצטער שהחלותי רק משנת תר"ס, ובזכות זה ימחֹל על התחלה משנה זו, ועל שהכנסתי לתוכו קמעא גם מחטאות נעורי.

אוהב אנכי את חטאות נעורי אעפ"י שהייתי חיב מלקות בשבילן.

הוי, שֹׁמוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה –

לוּ היה הספר כלו שלי, חי נפשי, שגם את זה הייתי תוחב לבין הפּצים!

הִנֵּה יָרְדוּ הַדִּמְדּוּמִים –

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי

חוֹלֵף תּוֹר עֲלוּמַי.


אֲנִי לְלִבִּי, וְלִבִּי, הוּא –

לְצִלְלֵי רְגָשׁוֹת;

כָּכָה בּוֹדֵד מְצָאוּנִי

זָהֳרֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.


אִלְמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

וְעוֹנְדִים לוֹ עֲטָרָה –

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, רַבִּים,

עָבַרְתִּי בָעֲיָרָה.


רק יוֹם אֶחָד שָׁם הָיִיתִי

וְשָׁמָה רְאִיתִיהָ –

אִלְמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

זָהֳרֵי הַשְּׁקִיעָה.


דּוּמָם נִתְלִים עַל צַוָּארִי –

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה, מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף תֹּר עֲלוּמַי.


לא־לא! לא מזקנה הורדתי את ראשי על חזי. רק עשר שנים עברו משנת תר"ס ועדין לא זקנתי עד כדי שתתקפני שֵׁנה קלה בשעה של בין השמשות. לא נרדמתי על שירַי, אלא שכבד עלי ראשי קצת מזהרי השׁקיעה שנחו עליו וממה שנסכו עלי שירַי אלה של עשר שׁנים, כשהם מונחים לפני עכשיו קבוצים וסדורים.

ככה בודד מצאוני היום זהרי בין השמשׁות וצללי זכרונותי. – ואולם צללי הזכרונות הללו מאין המה? מאין המה באים אלי עכשו? – לא רגשות ורחשים, – כי אם המון הזיות קלות סביב שתו עלי. רוצה אני לתפס אותם ושלא להרפות, לא להרפות מהם, אלא שככה קלים הם ובלתי נתפסים. בשכבר הימים היו כל אלה מעשים וחיים של ממש, – עכשׁו, הנה הם צללי הזכרונות! מרפרפים ואינם נתפסים… רק דבר אחד ברור לי בשעה זו שׁלא יום ולא לילה: הרי המה עוברים, עוברים עלומי ככה מהר! ולכן ככה מרפרפת היא השׁירה הקטועה והחדשה הלזו שבידי, לוחשׁת, לוחשת ואינה יכולה לגמֹר… זה ימים אחדים שׁדמדומי הערב מוצאים אותי בודד באהלי, נתלים עלי ואינם אומרים לי כלום. הם חדלו לדובב אלי. לעמת זה נפתח מקור דברי המעטים אני, והרי אני לוחש ולוחש עליהם: מה לכם, מה לכם, דמדומַי?

זהו אמנם סימן לא טוב, כי הנה רך לבי ביותר בימים האחרונים, יותר מדי נעשה צַר לי בשעה זו של בין השמשות –, אכן לידי דמעה עדין לא הגיע הדבר, אלא שבדברי המעטים איני יכול לעצור עוד – הוי מה לכם, מה לכם, דמדומי?

כבד עלי ראשי קצת, כי הנה זהרורי בין השמשות הולכים וכבים על ראשי, הולכים וננערים מֵאֳהָלִי, אחד, אחד. ואִתָּם־גם צללי הזכרונות עולים מעָלַי, זה אחר זה. – מה טוב שנשארים אתי בכאן שירַי, שירַי כמו שהם, שירַי משנת תר"ס – דבר מה אָצלו להם דמדומי החמה ועצבתם בערב הזה, דבר־מה אני מוצא בם, בשבילי, גם לאחר שקיעה.

*

– מי בא אלי, מי זה בא אלי?

אנכי קמתי, כי דפקו בדלת אהלי, וכשפתחתי – והנה קטנתי זו, שאני מטיל עמה בגנים וביערות, ואשר אנכי אוהב ככה, נכנסה ונשארה בתוך אפלוליתו של חדרי תמהה קצת.

– כלום לא הכרתּ את ידי על דלת חדרך?

לא עניתי לה לנערה זו, אלא שלקחתי את ידה הקטנה בתוֹך שלי, ולא עניתי לה כלום.

– בכיתָ! בּכית! – הוסיפה הנערה בקול רפה והסתכלה יפה יפה בפני.

– לידי דמעה עדין לא הגיע הדבר! – שחקתי לה ליפתי הקטנה הזאת, והלך־נפשׁי לא היה לי עוֹד.