הִיא נָמָה נָמָה לָהּ,

אֲנִי קָרַבְתִּי דֹם:

עַל פְּנֵי מַלְאָכִי זֶה

עוֹד רִפְרֵף הַחֲלוֹם;

צְחוֹק־נְעִימוֹת רַךְ

בָּא וְנָח בַּלָּט

עַל הָעוֹר הַצַּח,

עַל הַפֶה הַקָּט;

בְּגַל תַּלְתַּלֵּי־שְׁחוֹר,

עִנֵּד רֹאשׁ הַכְּרוּב

נֶחְבָּא צְחוֹק־חֵן זֶה,

נִגְלֶה, נֶחְבָּא שׁוּב.

רַעַד, רֶטֶט קַל,

פֶּתַע עָבַר בִּי;

לִבִּי נָקַף, חָל –

מַה זֶּה הָיָה לִי?

רֹאשִׁי צָנַח אַט –

לֹא יָדַעְתִּי מָה;

שׁוֹלָל לִבִּי בִי –

וְנָשַׁקְתִּי לָהּ.

כְּרוּבִי רָעַד קְצַת

פָּקַח עֵינֵי תֹם –

וְחָזַר סְגָרָן – הַס!

סְגָרָן הַחֲלוֹם.