(קטע מהקדמה למאמר “על הנביא ומהותו”)

יאמרו מה שיאמרו על אודות הנביא. יבואו המלומדים מכל המינים ויעשו את ההגבלות וההגדרות היותר דקות והיותר מדעיות על־אודות מהות הנביא, תעודתו ותכליתו וגו'. כבוד המלומדים האלה במקומם מונח. אנחנו, בני העם העברי, יודעים את הנביא שלנו בלי כל התחכמות יתרה ובלי כל עקיפים מדעיים, כי־אם באופן פּשוט וישר: הנביא הנהו אם־העם, האם הגדולה והנשגבה, החפצה בקיום בנה בעד כל מחיר שבעולם; הדורשת שלום בנה, הגשמי והרוחני גם יחד; האוהבת את בנה היפה והנהדר בשביל שהוא יפה ונהדר, והאוהבת את בנה המכוער והמלוכלך בשביל שהוא מכוער ומלוכלך. זוהי אם אשר לא תעזוב את בנה גם בנסיונות היותר מרים וקשים. ואם נגזר על בנה לטבוע בבוץ ולהתגולל שם, אָז תטבע ותתגולל ביחד עם בנה במחאה עזה ומרה בפיה וקריאת־תגר נצחית על שפתיה.

הלמדנים המומחים בעמקותם ודקותם הסודקת שערות יוכלו לתת כל מיני הגדרות שבעולם על־אודות מהות האם ורגשותיה, תעודתה ותכליתה וגו‘; אולם הבן הפּשוט והישר בלי כל התחכמות יתרה ומבלי העלות פילא בקופא דמחטא הוא היודע מה היא האם. הוא מרגיש בכל מלוא הוויתו את תעודתה ותכליתה וגו’. אנחנו, בני העם העברי, יודעים ומרגישים בכל.