נפגשתי אִתם לראשונה בלילה־ללא־ירחַ, על פני כביש שומם ולח מגשם־סתיו. עוד אֶראֶה פניהם המבוֹהלוֹת, עוד אָחוּש הלמוּת לבּותיהם הנרעשים.

בשתי מכוניות ההגנה, שקלטו בחיפזון את האחָד־עשׂר ואָצוּ לדרכּן בחשכּת הלילה, עמדו ריחות של צבע וּנדוּדים. סוד עמד בהן. משהו מזעזע שׂם מחנק לגרוֹן, עד כדי דמעותּ.

הדבר היה בחורף שנת 1942. רק מיספּר חודשים לאַחַר זה הגיעה לאָרץ השיירה הראשונה של מאוֹת ילדים מפליטי יהדוּת פּולין וליטא, שנתלקטוּ בפרס.

באותם הימים לא ידענו עדיין, ממקור ראשון, רוב סיבלם של ילדים יהודים באירופּה הכבוּשה בידי הצבא הנאצי. לא ידענו תּלָאוֹת נדודיהם ביערות סיבּיר ובמחנות הפליטים. על כן היה המעט שקלטה האוֹזן בלילה ההוא כּל־כּך אָיוֹם.

ראש המדברים היה הרש, נער כבן שבע־עשׂרה, המבוגר שבּחבוּרה. הוא דיבר אידיש והיה מתבּל דבריו במלים עבריות מן החוּמש. גם צלילי ״התקוָה״ לא היו זרים לו. כאשר ניסה הנהג הארצישׂראלי הנרגָש להשמיע באָזני הנערים־הפליטים את שיר־העם היהודי על אליהו הנביא, היה הרש ראש המזמרים אחריו והמסבּיר לחבריו טעמו של השיר וּפירוּשוֹ.

בּבוֹאי לאחר מיספּר שבוּעוֹת למקום־קליטתם של הנערים, לקבוצת משמרות בשרון, פגשתים כבר בּבגדי־עבודה ואוֹרח־חייהם כחיי פועלים ארצישׂראליים, לכל דבר. להרש קראו כבר בשם צבי. הוא בא לקראתי בראש עגלה טעוּנה זבל לגן־הירק. חבריו נחפזו עם צלצול הפעמון לעבודתם בפרדס. לאַחַר שעות־העבודה התכנסוּ כולם בחדר קטן של צריף, חדרם של האחים־התאומים, אפרים וּמנשה, וּבכוֹבד־ראש הקשיבוּ לדברי. מיד ערכוּ תוכנית מדוקדקת לעבודתנו המשוּתפת ברישום קורות נדודיהם. קבעו מועד לאיש ואיש לספּר סיפּוּרו, והעמידוּ עוזרים ומתורגמנים למי ששׂפתו זרה לי.

ראשון למסַפּרים היה הרש, כּמוּבן. לאור מנורת נפט קטנה, ליד שולחן נמוך בצריף שבקצוֹת המחנה, היינו מסוּבּים על אַרגָזי־העץ, שהיוּ עוֹד משמשים באותן השנים כסאוֹת – והנער סיפר בשטף, באידיש עסיסית. על המיטות הצרות שבחדר ישבוּ ושכבוּ חבריו, מקשיבים לדבריו, כאילוּ שמעו אותם לראשונה. מפּעם לפעם היו מניעים ראשם בהסכמה או מפסיקים דבריו בהערה.

הרש פתח בשאלה. ביקש לדעת את תנאי ההתגייסוּת ל״צבא היהודי״. עוד בפגישתנו הראשונה, באותו ערב־סתיו לח וגָשוּם, הביע רצונו במפורש: להתגייס לצבא. ועל שאלתי אם אמנם נכון הוא לצאת מיד לחזית, ענה בלא היסוּס:

– בגילה ורינה, כיהודי לשולחן־השבּת…

לאחר הרש סיפרו שאר בני החבוּרה. שני ימים ושני לילות סיפרו. ולא תּמוּ הדברים.