לִפְנֵי כַמָּה קֵיצִים וְכַמָּה חֲרָפִים

יָדַעְתִּי נַעֲרָה עִם פָּנִים נוּגִים וְיָפִים.

בְּכָל עֶרֶב חִכְּתָה לִי בְחֶדְרָהּ בָּעֲלִיָּה;

אֲנִי הָיִיתִי בָא עִם סִפְרֵי קְרִיאָה,

וּבְבוֹאִי – וְאוּלָם מֵתָה כְבָר הָעַלְמָה –

אַךְ כְּחַי, כְּחַי עוֹד אֶרְאֶה צַלְמָהּ:

שַׂעֲרוֹת עַרְמוֹן הָיוּ לָהּ עַל רֹאשָׁהּ

עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת וּמֶבָּט עָצֵב וְנוֹשָׁה…

וָאֹהַב לְהַבִּיט אֶל עֵינֶיהָ יָשָׁר

וּלְהַרְהֵר אֶת הִרְהוּרִי הַצָּנוּעַ וְהַכָּשֵׁר.

וָאֹהַב מְאֹד לִשְׁמֹעַ רָזֵי קוֹלָהּ –

הִיא הָיְתָה נַעֲרָה חִוְרָה וְחוֹלָה.

בְּעֶרֶב אֶחָד וַאֲנִי בָא לְבֵיתָהּ,

וְעִמִּי סִפְרִי – וָאַשְׁאִיר אוֹתוֹ בַּחֲדַר הַמֵּתָה.