צֵל צַלְמִי / מרדכי צבי מאנה

מִבֵּין הַפְּרָחִים קָטַפְתִּי שׁוֹשַׁנָּה,

עוֹד יָפְיָהּ לֹא הוּעַם, עוֹדֶנָּה רַעֲנָנָה,

עַל חַלּוֹן בֵּיתִי מִמֻּלִי נִצֶּבֶת,

וּבְצִבְעֵי זֹהַר כָּל עַיִן מַרְהֶבֶת.

אַךְ יוֹם, יוֹם אֶרְאֶה כִּי נָפְלוּ פָנֶיהָ,

כִּי כָהוּ הַצְּבָעִים, נָבְלוּ עָלֶיהָ,

שָׁוְא אַרְטִיב בַּדֶּיהָ, שָׁוְא אֶזְרֹק מַיִם –

וּכְבָר יָדַי נִתְּקוּ בָהּ חוּט הַחַיִּים!…

אדר שני, תרמ“ג. פ”ב