בָּרוּךְ לִי הֱיֵה, הָאָבִיב!

שֶׁחִדַּשְׁתָּ אֶת הָעוֹלָם

מַעֲשֵׂי־אֶל נִתְחַדְּשׁוּ סָבִיב,

לְמִקְּטַנָם וְעַד גְִּדּוֹלָם.

נִקְרַע חַלּוֹן בְּבֵית הַבּוֹרֵא,

צֹהַר נִפְתַּח בָּהּ בַּתֵּבָה,

וְנִכְנַס בּוֹ גַּל שֶׁל אוֹרָהּ,

וְרוּחַ נָשְׁבָה בּוֹ שׁוֹבֵבָה.

הַשָּׂמִיִם הֵם אֲחֵרִים,

גַּם הַיָּם, גַּם הַיַּבָּשָׁה,

שֶׁמֶשׁ רֹם קוֹלַעַת זֵרִים

לְרֹאשׁ הַתֵּבֵל הַחֲדָשָׁה.

בְּגַל הַחוֹל, נָא רְאֵה הַפֶּלֶא:

יֶלֶד רַךְ יִשְׁתַּעֲשֵׁעַ שָּׁמָּה

יְלוּד אִשָּׁה הוּא הַיֶּלֶד,

אִם צָץ מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה?

פְּלָגִים שׁוֹקְקִים וְרַנִים:

“נוֹלַדְנוּ צוֹהֲלִים אַךְ עָתָּה!”

גַּם הַשִּׁיר שֶׁל כְּנַף הָרְנָנִים

חָדָשׁ הוּא, עוֹד לֹא שָׁמַעְתָּ…

רַק אֲנִי וְאַתָּה, אָחָא,

אָנוּ שְׁנֵינוּ מֵאֶשְׁתָּקֵד,

יָשָׁן־נוֹשָׁן בַּמִּשְׁפָּחָה –

עִם כָּל חָדָשׁ בּוֹא וּנְרַקֵּד!