נוּם יַלְדִּי, קְטַנִי, נוּמָה –
לֹא תֵדַע מְאוּם עֲדַיִן;
כָּל עוֹד לֹא תֵּדַע מְאוּמָה,
תּוּכַל עֲצֹם עַיִן.
הַלַּיְלָה רַד בְּנִי… אַל־נָא,
אַל לְיוֹם תִּשְׁאָלָה…
אֶת הָאֶבֶן שְׁאַל־נָא
עִם בֹּקֶר פֹּה נָפְלָה…
הוֹי, אֶבֶן־חֵן מִיַּד רָשָׁע,
לֹא פָּגְעָה בְּךָ הָאֶבֶן!…
וְאִם פְּצָעַתְנִי קָשָּׁה –
לִי הָיְתָה כִקְנֵה תֶבֶן.
הַשֶּׁמֶשׁ – אֲסוֹנֵנוּ,
יְגַל קֵן בּוֹ נָגוּרָה,
הַלַּיְלָה יַסְתִּירֵנוּ,
נְשִׁימָה לוֹ עֲצוּרָה.
אַל תִּירָא, בְּנִי, אֲכַבֶּה
אֶת הַנֵּר, לְבַל יִרְאֶה
גּוֹי זֵד, גּוֹי עָלִי־בַּבִּי
חַלּוֹנְךָ, וְלֹא יִירֶה…
נוּם, בְּנִי, נוּם, בֶּן־טִפּוּחָי,
עַיִן סְגֹר וְנוּמָה!
מִי יֵדַע אִם לֵיל מְנוּחָה
צֻוָּה לְךָ וּתְקוּמָה…