לִי הָיְתָה רַעֲיָה,

עַלְמָה חִוְּרָה;

אֶת פְּנֵי הַמָּוֶת יָרְאָה הִיא –

אִם אֶת הַחַיִּים?

לֹא הִגִּידָה לִי.

בְּתוֹךְ לְבָבָהּ

דְּבַר־מָה טִפְּחָה,

עֵינֶיהָ גִּלּוּ זֹאת,

בְּלִי אֹמֶר גִּלּוּ זֹאת –

וָאֵדַע – וְלֹא יָדַעְתִּי מָה…

תָּמִיד יָשְׁבָה לָהּ,

עַל יַד חַלּוֹנָהּ?

הֲרָאֲתָה בַּעֲדוֹ עַנְנֵי שְׁחוֹר,

וְאוּלַי שָׁמֶשׁ?

לֹא הִגִּידָה לִי…

בְּבוֹאִי בְּלֵילוֹת סְתָו

אֱלֵי חֶדְרָהּ,

מְצָאתִיהָ יוֹשְׁבָה נוּגָה,

הִרְהוּרֵי תּוּגָה

מְרַפְרְפִים עָלֶיהָ.

אָז יֵשׁ שֶׁאֲדַבֵּר עִמָּהּ –

וּפִיה שׂוֹחֵק,

וּבְעֵינֶיהָ דִּמְעָה נוֹצְצָה,

אֲבָל דִּמְעָה –

וּמְאוּם לֹא תַּגִּיד לִי.

וּפַעַם אֶזְכְּרָה:

וְלִבִּי דָּוֶה,

וְקָרְבָה דֹּם, וְאָחֲזָה בְיָדִי,

וְצָחֲקָה אֶל עֵינַי –

וּמְאוּם לֹא תַגִּיד לִי…

וְכַאֲשֶׁר נוֹדַע לִי:

הָעַלְמָה מֵתָה –

לֹא הֶאֱמַנְתִּי עוֹד, וָאֶשְׁאֲלָה

אֶת פִּי הַמֵּתָה –

אַךְ מְאוּם לֹא הִגִּידָה לִי…