לִפְנֵי כַמָּה קֵיצִים וְכַמָּה חֳרָפִים

יָדַעְתִּי נַעֲרָה עִם פָּנִים נוּגִים וְיָפִים.

בְּכָל עֶרֶב חִכְּתָה לִי בְחֶדְרָהּ, בָּעֲלִיָּה;

אֲנִי הָיִיתִי בָא עִם סִפְרֵי קְרִיאָה,

וּבְבוֹאִי — וְאוּלָם מֵתָה כְבָר הָעַלְמָה —

אַךְ כְּחַי, אֲנִי עוֹד רוֹאֶה צַלְמָהּ;

שַׂעֲרוֹת עַרְמוֹן הָיוּ לָהּ עַל רֹאשָׁהּ,

עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת וּמֶבָּט עָצֵב וְנוֹשֶׁה…

וָאֹהַב לְהַבִּיט אֶל עֵינֶיהָ יָשָׁר

וּלְהַרְהֵר אֶת הִרְהוּרִי הַצָּנוּעַ וְהַכָּשֵׁר.

וָאֹהַב מְאֹד לִשְׁמֹעַ רָזֵי קוֹלָהּ —

הִיא הָיְתָה נַעֲרָה חִוְּרָה וְחוֹלָה.

בְּעֶרֶב אֶחָד וַאֲנִי בָא לְבֵיתָהּ,

וְעִמִּי סִפְרִי — וָאַשְׁאִיר אוֹתוֹ בַחֲדַר הַמֵּתָה.