בֵּין שְׁנֵי עֲנָנִים גְּדוֹלִים,

בֵּין שְׁנֵי עַנְקֵי שְׁחוֹר —

רוֹעֵד כּוֹכָב אֶחָד

רוֹעֶדֶת קֶרֶן אוֹר…

מָה אֲיֻמִּים, אֵלִי,

אֵלֶּה עַנְנֵי עַד;

וּמַה קָּטֹן, חַלָּשׁ

כּוֹכָבִי זֶה הַחַד.

לִרְגָעִים יֶחֱרַד לִבִּי,

לִי נִדְמֶה — עוֹד מְעָט

וְנֶחֱנַק בְּיַם הַחֲשֵׁכָה

כּוֹכָבִי זֶה הַקָּט.

אָנָּא, עַנְנֵי זַעַם,

אַל תִּפְעֲרוּ פֶה,

לִבְלֹעַ אֶת בֶּן־נָגְהִי,

אֶת כּוֹכָבִי זֶה.

כּוֹכָבִי — הוּא אִם יִכְבֶּה —

לִי יֶחְשַׁךְ עוֹלַם־יָהּ —

אֶל מִי אֶת עֵינַי אֶשָּׂא?

מֵאַיִן עֶזְרִי בָא?