בְּאֶרֶץ גּשֶׁן פָּנָה יוֹם,

עֶרֶב בָּא וּצְלָלִים;

בָּאוּ חֶרֶשׁ, נָחוּ דֹם,

כִּסּוּ הָאֹהָלִים.

אֶל הַחַלּוֹן יוֹשְׁבָה לָהּ

אֵם עִבְרִיָּה דוּמָם;

קַוֵּי שֶׁמֶשׁ, שֶׁמֶשׁ בָּא,

תּוֹעִים עוֹד לְתֻמָּם.

בְּחֵיקָהּ יִשְׁכַּב בְּנָהּ הַתָּם,

נוּגֶה וּלְבֶן־פָּנִים;

"אִמִּי, לָמָּה בִפְאַת יָם

יוֹקְדִים הָעֲנָנִים?"

לִפְאַת מַעֲרָב אָדֹם, צַח,

אָז מֶבָּטָהּ יִפְנֶה —

"שָׁם אָבִיךָ, בְּנִי הָרַךְ,

עָרִים שָׁמָּה יִבְנֶה…"

“הֵן בַּעֲבוּרִי יִבְנֶה עִיר!”

קָרָא בְנָהּ שָׂמֵחַ,

פָּתַח פִּיו בִּתְרוּעַת שִׁיר,

וְאִמּוֹ תֵאָנֵחַ…

“הוּא לְפַרְעֹה יִבְנֶה שָׁם” —

הַשֶּׁמֶשׁ יָרַד מָטָה;

עָמֹם עָמַם עֵבֶר יָם

וְעַל גּשֶׁן צְעִיף עֲלָטָה.