רַבִּי אַבְרָהָם אֶבֶן עֶזְרָא, שֶׁחַי בַּמֵּאָה הַשְּׁתֵּים־עֶשְׂרֵה בִּסְפָרַד, הָיָה אָדָם גָּדוֹל בְּתוֹרָה, בְּחָכְמָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְכָל יָמָיו הָיָה עָנִי מְדֻכָּא וְגוֹלֶה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִמְצֹא מִחְיָה לוֹ וּלְבֵיתוֹ, וּמַזָּלוֹ מֵאִיר יָמִים וּמַחְשִׁיךְ שָׁנִים, וְיָדַע אֶת רֹע מַזָּלוֹ וְחִבֵּר עָלָיו שִׁירִים לְנַחֵם אֶת עַצְמוֹ מֵעָנְיוֹ. וּבְכָל מְקוֹם בּוֹאוֹ הָיָה מִשְׁתַּמֵשׁ בְּחָכְמָתוֹ לְטוֹבַת כְּלַל יִשְׂרָאֵל, וְכַמָּה פְּעָמִים סִכֵּל עֲצָתָם שֶׁל שׂוֹנְאֵיהֶם בְּתַחְבּוּלוֹתָיו הַמְחֻכָּמוֹת. וְיֵשׁ שֶׁעָשָׂה נְקָמָה שֶׁל צְחוֹק גַּם בַּעֲשִׁירִים מִן הַיְּהוּדִים עַל בַּעֲרוּתָם וְגֹבַהּ לִבָּם לְמַעַן יִקְחוּ מוּסָר. וְהוּא עַצְמוֹ לֹא מָצָא אֶת הַמְּנוּחָה וְחַי בְּדַחֲקוּת וּבְמַחְסוֹר עַד סוֹף יָמָיו, וְעָלָיו קָרְאוּ חַכְמֵי דוֹרוֹ אֶת דִּבְרֵי קֹהֶלֶת: “חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה”. הָבָה אֲסַפֵּר לָכֶם אַרְבַּע מַעֲשִׂיוֹת עַל הֶחָכָם הַזֶּה.