הַשֶּׁמֶשׁ הֵחֵל שְׁקֹעַ וָאֶעֱזֹב אֶת בֵּית־לָחֶם;

בַּדֶּרֶךְ שׁוּב עָמַדְתִּי עַל יַד אֹהֶל אִמִּי, ­–

רֶגַע עוֹד, וָאֹמַר כְּבָר לָלֶכֶת, אַךְ בַּהֲרִימִי

רַגְלַי ­– עָבְרָה סְנוּנִית, נָגְעָה בִי כִמְעַט בַּשָּׁכֶם

וְנֶעֶלְמָה בָאֹהֶל, הוֹי, סְנוּנִית סֹעֲרָה וְנִדָּחָה,

אֶל אִמִּי תִּמְשְׁכִנִי? אַיֵּךְ? מֵהֵיכָן לִי תָהִימִי?

הֲקוֹלֵךְ הוּא אוֹ קוֹלָהּ אֶשְׁמַע: “שֵׁב, בְּנִי, עִמִּי…”

וָאֵשֵׁב מְעַט לְנַחֲמָהּ, אַךְ רָחֵל מֵאֲנָה הִנָּחֵם.

הָעֶרֶב רַד, וְהִיא ­– כְמוֹ תִתְפֹּש בִּי: "מַחֲמַדִּי,

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ פֹּה עַל מִי תִטְּשֵׁנִי פֹה לְבַדִּי?

וְאֵין אַף אֶחָד בְּבֵית־לֶחֶם לִי, רַק הֵם, רַק הֵם…"

הָעֶרֶב רַד. הָאֹהֶל נִמְלָא צְלָלִים.

קַמְתִּי חִישׁ וָאֵצֵא ­– עוֹד רַב הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלֵם,

הֵחַשְׁתִּי פְעָמַי וּכְמוֹ בָרַחְתִּי מֵחֵיק אֵם.