מִי יִתְּנֵנִי בִּינָה מִכָּל יְצוּר רָחַק מֶנִּי,

מִזְּאֵב וְצִרְעָה וְעַקְרָב, וְיֵדְעוּ כִּי אֲהַבְתִּים.

מֵאֵלֶּה עוֹד תִקְוַת-הַכֵּר לִי, כִּי רוֹחֲשִׁים הֵם כָּמוֹנִי;

עִם אֲדָמָה מִי יִתֵּן וְשׂוֹחַחְתִּי,

עִם רוּחַ-עֶרֶב, וַעֲנָנִים שָׁטֵי-שְׁחָקִים, וּמַתָכוֹת בָּאָרֶץ-שׁוֹתְקוֹת.

אַךְ נִפְרַדְתִּי מֵהֶם מֵרֹאשׁ בְּרִיאָתִי, עַד אֶרְאֵם

מַחֲרִישִים, מֵתִים. וְכִי אֵין חֵשֶׁק אֶחָד

גָּנוּז בִּי וּבָהֶם? אֵיכָה גֶּשֶׁר יְגֻשַּׁר

בֵּינִי וּבֵין כֹּחוֹת הָאֲדָמָה הַמְחֻנָּקִים, –

פְּתִיל-אֵשׁ יְקֻשַּׁר בֵּין נִיצוֹץ אֱלֹהִי בִי

וֵּבין נִיצוֹץ אֱלֹהִי בְּכָל סֶלַע, רֶגֶב וּרְסִיס-מֶלַח,

עַד יִתְלַכְּדוּ הַנִּיצוֹצוֹת וְיִהְיוּ אֶחָד? –

הופיע בספר “מבחר השירה העברית החדשה”, עמ' 423, הוצ' שוקן, ירושלים, תרצ"ח (1937)