ב־27/3/03 נפגש עמוס עוז עם משתתפי שתי הסדרות שלי בבית־אריאלה. להלן דברי־הפתיחה שאמרתי במעמד ההוא:
ישנם סופרים, שרק אחרי שנים מתברר, שכל ספריהם היו תחנות במסעם האישי אל שיא אושרם או אל המכאוב הגדול של חייהם. ס. יזהר, למשל, הלך לאספסת, לפאתֵי נגב, לחִרבת־חזעה ולצִקלג, התהלך במישור ועלה לחוּרשה בגבעה, גם שתק כשלושים שנה כמי שנח מכל ההליכות, ולבסוף התברר, שבכל ספריו חתר אל היקר לו מכל והלא־שנוי כלל במחלוקת: אל המִקדמות של ינקותו, אל הצלהבים של ילדותו, אל הצדדיים של נעוריו ואל שני הימים, ים־המלח והכינרת, של בחרותו, עד שהגיע אל מטרת המסע - אל המַלקומיה היפהפיה שלו, הענוגה באהבות חייו ופסגת אושרו.
גם דרכו של עמוס עוז ניתנת לתיאור כזה: הוא הלך לארצות התן והלך אל מקום אחר, הסתפח למסע הצלב של האציל גיוּם די־טורון לירושלים, נגע במים וגם ברוח, ערך ביקור בהר העצה הרעה, התעכב ארוכות פה ושם בארץ־ישראל כדי לבדוק את “המצב הישראלי”, ולבסוף התברר, שבכל ספריו חתר אל המכאוב של חייו - מכאוב ההתייתמות מאמו. על המכאוב הזה סיפר באופנים כה שונים בשני ספריו האחרונים: “אותו הים” ו“סיפור על אהבה וחושך”.
הנובלה “אותו הים” סיפרה על היתמות באמצעות דמויות בדויות. רק דמות אחת זוהתה כיתום, והוא ריקוֹ, שהתייתם לאחרונה מנדיה, אמו, ולכן הרחיק עד טיבט כדי להבין, מדוע נטשה אותו, ואיך יוכל להמשיך את חייו בלעדיה. אך גם הדמויות האחרות בנובלה זו נושאות על גבן את צְלב־היתמות, גם יתמות משפחתית, אך בעיקר יתמות קיומית. בעזרת הדמויות הללו נקשרת היתמות המשפחתית של ריקוֹ לשלל המצוקות הקיומיות, מצוקות המוכיחות עד כמה שולטת בחיינו אי־הוודאות, המסוגלת להפוך בהרף־עין סיפור על אהבה לסיפור על חושך.
באוטוביוגרפיה “סיפור על אהבה וחושך” אין דמויות בדויות, והיתמות אינה נקשרת למצוקות אי־ודאות אוניברסלית. כאן הסיפור הוא אישי, ישיר וחשוף והוא מספר על האהבה, שזכה בה הילד עמוס מאמו בחייה, ועל עננת־החושך, שכיסתה את שמי־חייו בעשרות השנים שחלפו מאז התאבדה.
אני יכול לשער בכמה לבטים ופרפורי־בטן נכתב ספר כזה, המכניס זרים למתחם כה פרטי, ולכן חשוב להדגיש, דווקא בנוכחותך ובאוזניך, עמוס, שהאוטוביוגרפיה לא התירה לקורא דריסה בתחום הפרט שלך, אלא פתחה לו אשנב להבין נושאים כלל־אנושיים, כגון: עד כמה גדולה אהבת אם ובן, כאשר הם מבקשים לפרוש כנף מגוננת כל אחד על זולתו מפני הסכנות של הקיום, או איך קולט ילד את עולמם של המבוגרים - את העולם של הוריו, מוריו, שכניו ואפילו של עמו בזמן נתון של ההיסטוריה, ובעיקר - עד כמה סבוכה ומסתורית היא נפש האדם למי שמנסה לפענח את מניעיה לחיות או למות, ואפילו אם המפענח הוא בן דואג, אוהב ומתגעגע.