מיום שעמדתי על דעתי היה ברור לי שישיבתנו בעיר חלבּ, היא ארם־צובה, הולכת וקרֵבה אל קִצהּ. משפחת אבי המזרחית ומשפחת אמי שהגיעה מאנדלוּסיה ישבו בעיר הזאת מאות בשנים; עתה בערה האדמה מתחת לרגליהם. לאן יפנו מכאן — זו היתה השאלה. בבית נשבו רוחות מנוגדות: האחת התגעגעה למרחקים וחלמה על התעשרוּת, והשניה התגעגעה על ציון.

עוד בטרם נולדתי נשלחו שני אַחַי הגדולים למקסיקו לתוּר את הארץ ולהתבסס בה. עם ארבע משפחות דודים יצאו שני הנערים, אך בטרם הִכּוּ שם שורשים החלו להגיע אלינו סיפורי נִסים ונפלאות על גאולת הארץ ועל העיר העברית הצומחת מן החולות ועל פעמי משיח. תוך שנתים־שלוש, באמצע שנות השלושים, עלו ארצה שלושת האחים הגדולים שנשארו עִמנו והשתקעו מי בתל־אביב העברית הצעירה והרעננה ומי בירושלים היהודית הקדושה והקסומה.

באותה עת נפל אבי למשכב. מחלתו הקשה ריתקה אותנו אל ביתנו בשכונה היהודית אל־ג’אמילייה. רק אחר שנפטר התחלנו אורזים ומחפּשׂים דרך להצטרף אל האחים שעלו ארצה. כיוָן שאחד האחים הוזמן על־ידי האוניברסיטה העברית בירושלים ללַמד בה שפה וספרות ערבית, הועמד סרטיפיקט לרשות האם שנתאלמנה. ואני, הקטן מכולם, שטרם מלאו לי תשע שנים, צמוד כמובן אליה.

ההחלטה של אמא להצטרף לבּנים הצעירים שעלו ארצה התגבּשה סופית אחר ביקורנו שנֵינו בארץ לרגל חתונת האחד בתל־אביב. לי אין ספק שגם התלהבותו של בן־הזקונים מכּל הנעשה בארץ תרמה להחלטה הזאת.

הנסיעה לחתונה נעשתה בדרך היבּשה: חלבּ — בּירוּת — ראש־הנקרה — חיפה — תל־אביב. ובאשרת תיירים. העליה ארצה היתה בדרך הים הבּטוחה מפני פורעים ערבים: מנמל בֵּירוּת לנמל תל־אביב החדש, ומן האניה ההדורה אל הסירה הקטנה הסגורה המיטלטלת בין הגלים כקליפת האגוז בואכה לרציף.

השנה שנת 1938. עננים כבדים מתקשרים בשמי העולם כולו, מאיימים על העם היהודי לבלעו. ובארץ — המאורעות. אך הרוח איתנה והתקווֹת גדולות וחלומותיו של הילד בן התשע מרקיעי שחקים.

שבוי בקִסמי השפה העברית המתחדשת, בצחוּתה ונעימוּתה של תל־אביב הקטנה, ובניחוח חצֵרו החלוּמה של קיבוץ התחלתי את צעדַי הראשונים בארץ. בסנדלים. ובאמונה.