אַזְכָּרָתָה

לנשמת ידידי מימות עלומי, שלא אשכחנו עד מלאת ימי,

הוא מיכה יוסף הכהן לעבענזאָהן ז"ל

אשר לקח אותו אלהים ממנו בעצם עלומיו

בשנת העשרים וארבע שנה לימי חייו. –

נִשְׁמַת מִיכָה יוֹסֵף אָחִי פֹּה עֲלֵי אָרֶץ

ישֶׁבֶת צֵל שַׁדַּי חָפְשִׁית מֵאֵד וָקָרֶץ!!

רַבּוֹת חָקַרְתְּ יָגַעַתְּ בִּהְיוֹתֵךְ פֹּה מָטָּה,

רַבּוֹת עָשַׁרְתְּ יָדַעַתְּ בַּמְּרוֹמִים שָׁם עָתָּה!

שָׁם סוֹד אֱלוֹהַּ תֵּדָעִי כָּל רָז כָּל חֵקֶר,

תֵּדְעִי קֵץ עֲמַל אֱנוֹשׁ, תַּכְלִית חַיֵי שֶׁקֶר,

וּגְבוּל עוֹלָם מָה הוּא, וּבְרִיאַת הַכֹּל לָמָּה

מַה-מַּעְלָה מַה-מַּטָּה וּמַה קֵדְמָה וָיָמָּה;

וּתְרַחְפִי עִם רוּחוֹת בֵּין כּוֹכָבִים תִּשְׁכֹּנִי,

וּבְלַהֲקַת אַלְפֵי שִׁנְאָן בִּגְאוֹן אֵל תָּרֹנִּי,

וּמִמְּרוֹמֵי שִׁבְתֵּךְ זֶה תַּשְׁפִּילִי עֵינַיִךְ

עַל הַכּוֹכָב הַקָּט בּוֹ בִּלִּית עֲלוּמַיִךְ,

וּנְמָלִים חַלָּשִׁים שָׁם אֶל עֵינֵךְ יֵרָאוּ

עַל זֶרַע גַּד קָטֹן יוֹם וָלַיְלָה יִיגָעוּ,

וּלְהַבִּיט בִּפְנֵיהֶם כִּי תוֹסִיפִי תַּכְבִּירִי

וּתְמוּנוֹת לֹא מוּזָרוֹת לָךְ בָּם אָז תַּכִּירִי:

זֶה תַּבְנִית אָדָם לוֹ וּפְנֵי אַרְיֵה מִשְׁנֵהו¹

וּפָנִים עוֹד שׁוֹנִים, שׁוֹנִים אִישׁ מֵרֵעֵהוּ.

שִׁיתִי עֵינֵךְ לַטֻּחוֹת, חִדְרִי כִּלְיוֹתָמוֹ –

מָה אֵפוֹא מָצָאת שָׁמָּה, מַה-זֶּה רָאִית בָּמוֹ

כִּי כֹה צָהֲלוּ פָנַיִךְ, כִּי הִנָּךְ שׂמַחַת?

שָּׁם צָפוּן זִכְרֵךְ – רָאִית – בֶּאֱמוּנָה נִצַּחַת

וּשְׁמֵךְ בִּכְתָב אֱלֹהִים שָׁם חָרֻת עַל רוּחַ

בַּחֲרשֶׁת עֵט בַּרְזֶל עֲלֵי אֶבֶן וָלוּחַ.

כֵּן הוּא! עוֹד נִזְכָּרְךָ, מִיכָה יוֹסֵף אָחִינוּ,

עוֹד נִבְכֶּה עַל מוֹתְךָ אַף כִּי רַבַּת בָּכִינוּ!

גַּם אָנֹכִי הַצָּעִיר בֵּין אַלְפֵי יוֹדְעֶיךָ,

אוֹהַבְךָ רָצְתָה נַפְשְׁךָ, כָּמוֹךָ רֵעֶךָ,

בִּימֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ חָבֵר לָךְ שַׁתַּנִי

וּבְמוֹתְךָ אָרְחוֹת אַל-מָוֶת לִמַּדְתַּנִי,

בֶּאֱמֹר אֵלַי לִבּי: אֵיכָה זֶה כַּבִּיר רוּחַ

יַעַל בַּתֹּהוּ אוֹ בֵּין הָרְפָאִים יָנוּחַ?

וּבשְׁאָר רוּחַ אָדָם עוֹד יוֹתֵר הֶאֱמַנְתִּי –

גַּם אָנֹכִי עַל מוֹתְךָ בָּכִיתִי קוֹנַנְתִּי,

וּמַעְיְנוֹת דִּמְעוֹתַי עֲדֶנָּה לֹא הוֹבַשְׁתִּי,

עַד כִּי גַּם הַיּוֹם מִנְחָתִי זֹאת לָךְ הִגַּשְׁתִּי,

בָּהּ אֵת לָמַדְתִּי מִמְּךָ אוֹרֶה אֶל כָּל גָּבֵר:

כִּי יֵשׁ אַחֲרִית לָאָדָם מֵעֵבֶר לַקָּבֶר!!

לָךָ הוּא וּלְךַ הֲבֵאתִיו הוֹאִילָה וּרְצֵנִי

וּבְאֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ אַל נָא תִּשְׁכָּחֵנִי,

וּמָקוֹם לִי הָכֵן שָׁם לִימִינְךָ לָנוּחַ

עֵת אָבֹא אֵלֶיךָ, עֵת גַּם יוֹמִי יָפוּחַ.

**

בֵּין טוּרֵי עֲרָבִים הִתְנַהֵל שֶׁפִי

בַהֲמֻלָּה רַכָּה

כִּתְפִלָּה זַכָּה

מִיכַל מַיִם כִּבְדֹלַח אין בָּם דֹּפִי.

וַיְהִי הַיּוֹם וּבְעֶצֶם הַצָּהֳרַיִם

וַתְּלַהֵט הַשֶּׁמֶשׁ עַל חוּג שָׁמַיִם

כַּתַּנוּר בֹּעֵר, כִּיקוֹד אֵשׁ בַּזֶּפֶת.

מִיכַל הַמַּיִם הֻכָּה בַּשַּׁחֶפֶת

וּמְקוֹרוֹ יָבֵשׁ וּמֵימָיו נִכְזָבוּ.

הוֹי – בָּכוּ הָעֲרָבִים עָלָיו נִצָּבוּ –

מֵי מַעְיַן חַיֵּינוּ דָלְלוּ חָרָבוּ,

לֹא עוֹד יָשׁוּב הֲלֹם לִשְׁטוֹף קִרְבֵּנוּ

וּמֵי מָלֵא לֹא עוֹד יִמָּצוּ לָנוּ;

בַּתֹּהוּ עָלָה וַיֹּאבַד לָנֶצַח. –

"הַס, מַרְגִּיזֵי אֵל, הַסּוּ, עַזֵּי-מֶצַח!

– הַהֲדַסִּים בַּמְּצֻלָּה עָנוּ אוֹתָמוֹ –

הֲטֶרֶם תֵּדְעוּ כִּי בַעֲלִילוֹת אֱלוֹהַּ

אֵין אָבְדַן נֵצַח – כִּי טוֹבוֹת כֻּלָּמוֹ;

מֶה גַּם מַעְיָן זַךְ כַּכֶּסֶף לַטֹהַר,

הַהוּא יֶחֱרַב לָעַד, יִמַּל בַּנֹּעַר?

וּבְיָבְשׁוֹ רֶגַע מַה-זֶה תַּרְבּוּ נֹהַּ

וּתְכַחֲשׁוּ כָּל אַחֲרִית, תֹּאבַד מִכֶּם תּוֹחֶלֶת?

הֵן קַרְנֵי הַחַרְסָה יָנְקוּ הַמַּיִם

וּבֶעָבִים קַלִּים הֶעֱלוּם הַשָּׁמַיִם,

אַךְ עַתָּה יָבֹאוּ לָנוּ כַּגֶּשֶׁם;

על שִּׁנֵּי כָל עָלֶה, עַל רֹאשׁ כָּל שִׁבֹּלֶת,

יַזְהִיּרוּ נִטְפֵי חֵן כִּבְדֹלַח וָלֶשֶׁם

נִטְפֵי הַמִּיכַל הֵם מֵעָל יָזוּבוּ

וּמֵרֵיחַ מֵימָיו גַּם אַתֶּם תָּנוּבוּ.

גַּם יָבֹא יוֹם וּכְמִקֶּדֶם קַדְמָתוֹ

יָשׁוּב הַמִּיכַל לַאֲפִיק אַשֵׁדָתוֹ,

עֵת יָשׁוּב הָאָבִיב חַדֵּשׁ אֲדָמָה

וּבְאַף נוֹבְלִים יִפַּח רוּחַ וּנְשָׁמָה.