לוגו
קנה וקינמון - פירורים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מספרים אצלנו מעשה בחכם עזרא חמווי, זכר צדיק לברכה, שרוממו בעיני הגויים והקנה לו שם בכל ערי המזרח. עברו שבעים שנה ושנה מאז קרה הדבר ועוד מספרים בו זקנים ונערים, ומברכים את השם שנתן מחכמתו לבשר ודם.

והמעשה שהיה כך היה. לילה אחד מן הלילות שב ערבי מוסלמי מנכבדי העיר אל ביתו שתוי כלוֹט, לא־עליכם. נכנס ברעש גדול וקרא לאשתו להכין לו קפה: “ובמהירות, יא מרה” (הוֹ אשה) צעק וחבט באגרופו על השולחן. בידו אחז האיש עוגה אכולה כדי מחציתה. הניף את העוגה בימינו ואמר לה לאשתו הנדהמה: אם אין הקפה מוכן בטרם אוכל עוגה זו עד תום, תהיי מגורשת ממני. שלוש פעמים חזר על המלים האחרונות. וכידוע, מוסלם שאמר לאשתו “הרי את מגורשת” דינו כמי שנתן לה גט ואינו יכול לחזור בו. מיהרה האשה המסכנה ובידים רועדות הפיחה אש בגחלים והעמידה מים בקנקן נחושת, אך בטרם רתחו המים כילה אישה את העוגה, ניער ידיו זו בזו ואמר לה: לי שובי אל בית אביך, יא מרה.

למחרת היום פקח האיש את עיניו וכמתוך חלום בלהות שב ועלה לפניו המעשה שעשה. לאחר שרחץ במים צוננים סרו שארית יינו ושנתו מעליו והחל מתחרט על מעשהו. ראשית, אהבה גדולה אהב את אשתו. שנית, המעשה ימיט עליו בושה ויגרע מכבודו וממעמדו. ומה שגרוע מכול, אשתו בת־טובים היא, אביה מעמודי התווך של שוק החלפנים וכגודל עלבונו גודל נקמתו. ציווה איפוא לרתום הכרכרה ויצא בלב כבד אל הקאדי הגדול, הלא הוא השופט העליון אשר למוסלמים.

בגרון חנוק ובעינים דומעות סיפר לו את סיפורו — עבירה גוררת עבירה, יא אפנדי — אמר לו הקאדי — אלמלא שתית לשכרה לא היית בא לכלל טעות חייך. הודה האיש בעווֹנותיו וביקש על נפשו. — אנא, חוס על כבודי והצל את ביתי — התחנן לפני השופט. אמר לו הקאדי: את הנעשה אין להשיב. דין קוּראן הוא. אמר לו, חיי בידיך. אמר לו, אני איני רואה מוצא; אך אם כלו הקצים, בוא עמי אל דיינם של היהודים. איש חכם ונבון הוא, פלפל חריף. אפשר ימצא עצה ותחבולה.

וחכם עזרא חמווי אב־בית־דין של קהילת ארם־צובה באותם הימים. פתח לפניהם החכם שעריו ואוזניו ואחר ששמע מה ששמע עצם את עיניו והניח ידו עליהן כמי שאומר “שמע ישראל” והדומיה מסביב עמוקה כים.

אחר שעה קלה התנער החכם, החליק זקנו בידו ושאל: האם העוגה היתה טרייה או קשה? התפלא הערבי על השאלה, אך מיהר והשיב: אכן, קשה היתה העוגה, “מעמול” גדול שהבאתי עמי מבית היין. אם כך, אמר לו הדיין, עלה על הכרכרה ולך לבית חמיך וקרא לאשתך לשוב אליך הביתה; לא גרושה היא ולא מגורשת. פתח זה ואמר, אבל לפי דיננו… והפזיל עיניו אל הקאדי. אמר לו הדיין: לפי דיני דתך מותרת היא לך, יא שיך, וביתך ביתה.

נפל הערבי לרגלי הדיין ונשק אותן בהתרגשות. פתח הקאדי ושאלה בלחישה: הא כיצד?

אמר הדיין לערבי: חזור נא בפני הקאדי ירום הודו על מה שאמרת לה לאשתך אמש.

חזר זה ואמר: "אם אין הקפה מוכן בטרם אוכל עוגה זו עד תום תהיי מגורשת ממני, מגורשת ממני, מגורשת ממני "

אמר הדיין: הוא הדבר. תבוא נא האשה לביתה ותכין לך קפה כהילכתו. ואתה — אחר שתשתה את הקפה, תרד על ברכיך ותאסוף את פירורי העוגה היבשה מן השטיח. רק לאחר שיבואו כל הפירורים אל פיך ואל בית בליעתך ייאכל המעמול עד תום."

נדנד הקאדי ראשו השׂב ואמר: פסיקתך פסיקה, יא חכם. ואני אשים חותמי עליה.

ענה הדיין ואמר: אין עוגה יבשה ללא פירורים, ואין בעיה קשה ללא מוצא.

וכל ערביי העיר, כגויים כערלים, ששמעו כיצד הציל חכם־אל־יהוד משפחה מכובדת מביזיון ופירוד, התלחשו ביניהם ואמרו: אשרי הדור שזכה לדיין כזה, אשרי העם שככה לו.