מספרים אצלנו על שר אחד משרי העיר שהיה שונא את היהודים ואוהב את היהודיות. בשעות הערב הצוננות, כשהיו בנות ישראל הכשרות יוצאות לטיול של ערבית, מצחקקות זו על כתיפה של זו, היה השר לובש מחלצות ודוהר על סוסו בראש אנשיו, עובר ברחוב היהודים בגאון לזון בהן את עיניו ולאתר את צידו ליום יבוא.
מה עשו היהודים? ברגע ששמעו דיירי הבתים הקיצוניים את פרסות הסוסים או ראו המרכלות את השר קרב ובא, היתה עוברת קריאה בשרשרת מקצה הרחוב ועד סופו: בהמה! — בהמה! — בהמה! היו הבנות נרמזות ונחפזות להיכנס לביתן או לבית חברתן, להיסתר מפני עינו הרעה של אותו רשע. נכנסות ונועלות עצמן על בריח עד יעבור זעם. אם אינן רעולות — אמרו ליצני ארם־צובה — תהיינה לפחות נעולות. והגברים היו יוצאים כביכול לשוח, ונותנים בראשם כבוד לשר החמדן, ימח־שמו, על דרך הפתגם העממי “חיה רעה באה לקראתך — האכילנה”.
ראה השר שהחלו הנערות מדירות עצמן מפניו ואין הוא יכול לראות חמודותיהן אלא בחלומות הלילה, קרא ליועציו וסיפר להם צרתו. אמרו לו, אתה בא בסוסים ובפרשים, הן שומעות ונחבאות. אם תבוא יחידי כמתגנב, תוכל להגניב מבטים כאוות נפשך; ואינשאללה תזכה אף לגנוב את ליבה של אחת מאותן בהרתניות, שאילמלא מורא אבותיהן עליהן היו נופלות לרגליך ערימות ערומות.
נתמלא חיכו של השר ריר, זרק כמה מטבעות זהב ליועציו, קם ויצא יחידי אל חארת־אל־יאהוד. עד שנכנס היתה השכונה רגועה, טובלת בזימרת־ערגונות הקרויה רומנסרו ובצחקוקי עלמות מלהגות בִּל־פרנסאווי (צרפתית). מן הרגע שראתה אותו עין ראשונה יצא הקול וקרא “בהמה!” ואחריו ענו הדים ובני הדים: בהמה! בהמה!! ראה השר שאליו הדברים מכוּונים ומפניו חופזות העלמות הנעלמות. הסמיק והזעים ושב אל המצודה בנפש שוקקה ובכעס בן־אונים. קרא אליו את יועציו. אמר להם, לכו ובררו מה פירוש הקריאה “בהמה”.
שבו ואמרו לו, במחילה מכבודו, “בהמה” היא בהמה.
חרק השר שיניו. אמר להם, רתמו את הכרכרה ובואו עמי אל בית החכם. נכנס אל הבית האפלולי, כובש כעסו, כראוי לאיש כבוד, ואמר:
– באתי אליך בשאלה גדולה, יא חכם אל־יאהוד.
נעץ בו החכם את עיניו והבין מה בליבו של אותו רשע. העביר ידו על זקנו ואמר:
– שאל, נכבדי, שאל. ואת אשר ישים אלוהים בפי, לך אגיד.
אמר לו, מה ייעשה בקהילה הקוראת לשר העיר בשמות של גנאי?!
אמר לו, חמוּר המעשה, חמוּר! ודינה של קהילה כזאת לא לקולא. מצווה מפורשת היא אצלנו לתת לכל שליט את הכבוד שהוא ראוי לו. ומי כמוך, השר, יודע זאת.
פרש כף ימינו לפניו ועצם את עיניו ולאחר שתיקה קלה המשיך:
הנה ברגע שבּו תדרוך כף־רגלך בשכונתנו, שהיא כולה עפר לרגליך, תצא מפה־אל־אוזן מפה־אל־אוזן קריאה אחת גדולה “באימה!”, להזכיר לכל יהודי נאמן חובתו לנהוג בכבוד השר ביראה ובאימה.
נפנה השר את יועציו בעיניִם מזרות אימה. אמר להם, השיבוני אל המצודה. ובצאתם הוסיף ואמר, ולכו שאלו וחיקרו מה פירוש “באימה”. אמר לו אחד, אין צורך לשאול. יודע אני מהי “אימה” ומהי “באימה”. אמר לו, ומדוע שתקת, אבן־אל־חראם? אמר לו, אתה אמרת “בהמה”. אמר לו, אני אמרתי?! אתה עוד מֵעז פנים?!
הסתכסך השר עם יועציו והיו משחירים איש פני רעהו בסתר בפני הסולטאן, ירום הודו. ראה הסולטאן לאן הדברים עלולים להגיע, קרא אליו את השר ומינה אותו על חבל אסכנדרון, היא אלכסנדרטה.
כך ניצלו בנות עירנו הצנועות מעינו הרעה והחמדנית של אותו רשע.
ועוד מספרים, שהלה מצא את מותו מפגיונה של ארמנית יפיפיה כבת עשרים, שגזל מחתנה.