מספרים אצלנו על ימים רחוקים וקשים שבהם מחלת הדבר, רחמנא ליצלן, עשתה לה קן בעירנו. חמש פעמים, בעיני השטן, פשטה המגיפה בעיר חלב — בשנים תקכ“ו תקמ”ו תקס“ב תקס”ז ותקע"ד; ובכל פעם עשתה שַמות בתושבים. רבים מבני־עמנו נספּוּ בכל מגיפה ומספר הגויים שנפלו חללים לא ייספר אף לא יסופר; יש אומרים רבבות, ויש אומרים יותר.
בשנת תקע“ד פרצה המגיפה בחודש אדר. יהודי ארם־צובה נכנסו להסגר מלא ביום ראשון של פסח ויצאו ממנו בט”ו באב. בימים האלה נפקדו מאחינו בני־ישראל כארבע מאות נפש; וביניהם הרב החכם אליהו שמאע, מרא דאתרא, זכותו יגן עלינו.
וזה מעשה ההסגר. כל משפחה נשארת בביתה ובחצרה, סוגרת ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. יש אשר מתכנסות שתים־שלוש משפחות קרובות להסגר אחד, לבלות את הזמן בחברוּתא, הגברים למניין והנשים לעניין. ואת המזונות הטריים, שאינם מצויים במרתפים הממולאים על־כל־צרה־שלא־תבוא, מקבלים על־ידי שַמש מיוחד שקונה בשווקים ומביא עד פתחי הבתים. מגיע השַמש לפתח, מקיש במקוש ומחכה. פותחים לו במשיכת חבל הקשור אל הידית ועומדים מרוחקים. מסתכל השמש על המפתן ורואה קערה גדולה של מים זכים מזה ואח בוערת באש מזה. פירות וירקות הוא מטיל אל תוך המים, ודברים שאין המים מחטאים, כגון בשר כגון דגים, תופס מלקחיים ארוכים ומעבירם באש. ויש המפזרים בתוך הגחלים גרגרים הקרויים חרמל, שאין יודעים היום מה טיבם. רק אחרי־כן באים בני־הבית ונוטלים המצרכים בידיהם ומכניסים אותם למטבח לרחצה ולשיפשוף, לקילוף ולקירצוף.
וכל העם יושבים בהסגר, רק השַמשים סובבים בעיר, שמים נפשם בכפם להביא טרף לקהילתם. ובָצל קלוף סגולה בדוקה בידם. כשעוברים בסמוך ללוָיה, שהיא חיזיון נפרץ, לא־עליכם, או ליד ביתו של בר־מינן — מקרבים את הבצל אל עיניהם ואל אפם ונושמים מלוא ריאותיהם להבריח את הרעה ולהזיל את המזיקים עם דמעתם. וסגולות נוספות בידם, לבד מפרקי תהילים שאינם משים משפתיהם, כגון שכורכים מטפחת על הראש ושמים מקל תחתיה על מצחם, וכשבא המלאך המשחית להטביע תו־המוות (בר־מינן) על מצחם, נתקלת ידו במקל הנסתר ואין מגעו בא בבשרם.
ואף עשירי הגויים עושים כך, מסתגרים ונמנעים מבוא בקהל. אלה שאצל הגויים — רק העשירים יכולים להרשות זאת לעצמם והעניים נדבקים ונופלים המוניות המוניות, שחייבים הם לצאת ולבא לפרנסתם. לא כן אחינו בני־ישראל הערֵבים זה לזה. ליבם וידם נפתחים בשעות צרה ומצוקה. אלה מַלווים בלא ריבית ואלה נותנים מתן־בסתר ואלה שולחים בידי השמש מעשר לקרובים נצרכים, וכולם זוכים במצווֹת ומושכים עליהם חסדו של הכּוֹל־יכול, שאם בימים כתקנם יכול לעזור ולהושיע קל וחומר בימים הקשים הללו שמלאכים רעים סובבים בעיר כחיות שברחו מסוגר.
ושר העיר יושב במצודה מקשיב לליבו ומאזין ליועציו. כך־וכך קברים נכרו כאן וכך־וכך קברים שם, כך־וכך נפטרו היום בשכונה זו וכך־וכך בשכונת היהודים. הרהר מה שהרהר ופתח ושאל, תמיהני כיצד זה נפגעים היהודים פחות מן האחרים. אמרו לו יועציו, סגולות ותרופות ומעשי־כשפים יש בידיהם; ומוּדעת היא בכל הממלכות. אמר להם, לא שמעתי על סגולות נגד הדֶבר. סיפרו לו על כריכת־הראש ועל הבצל הקלוף. עיווה שפתיו בספק ואמר, הבלים. אמרו לו, גם מחזקים הם איש את רעהו בממון ובמזון, ואפילו עניים מרודים אינם יוצאים מן הסגר למצוא אוכל לביתם. נדלקו עיניו של השר. אמר להם ליועציו, עכשיו שמעתי דברים של טעם; זה סוד כוחם. כזאת נעשה ונציל את העיר מכליה.
עד שקרא לאמרכלים ועד שהכתיב צווים ללבלרים, פסקה המגיפה. כשם שבאה במפתיע, כך מאליה נבלמה.
אך השר החכם שמר את הדברים בליבו. עברו חלפו עשרים שנה ושנה ובעיר פרצה מגיפת הכולירע, שכּונתה בפי בני־עמנו חולי־רע, ישמרנו השם מאימתה. ואותו שר כבר זקן בא בימים, אך עודנו יושב על מכונו. כינס את אנשיו ואמר להם, ראו גדולתה של תרופה זו שלמדנו מן היהודים — שכוחה יפה נגד כל מגיפה.
ציווה לחלק מזון חינם לאביונים והטיל עליהם הסגר בלא רעב. וכך ניצלו נפשות הרבה.
הגדיל לעשות ממנו בנו. משעה שירש את משרת אביו, בפקודת הסולטאן ירום הודו, מינה רופא יהודי על התברואה ושר אוצר יהודי על הכספים. וכל־כך חכם היה, שלא עשה לכך פרהסיא, לא בעיר ולא במטרופולין.