– באתי לארץ עם אמא־שלי וסבתא־שלי, והדוֹד והדוֹדה. כשיצאנו מצ’כוסלובאקיה היה אבא בפראג. אמא שלי היתה פקידה בחנוּת לבגדי־ילדים בעיר ברין וחיינוּ די טוב, אבל פתאום פורסמו חוּקים חדשים נגד היהודים והמצב הורע מיום ליום. אסרו עלינו לצאת החוּצה אחרי שעה שמונה בערב, חילקוּ כרטיסי מזון, וליהודים הרשו לקנות רק מיצרכים מעטים ובשעות מסוּימות. שׂרפו את בתי־הכנסת, אסרוּ יהודים רבּים ולא פעם היינו שומעים יריות ברחובות: הרגוּ יהודי או פצעוהו סתם, בלי כל סיבה.
אז עזבנו את ברין ונסענו לפראַג, ומשם ברכּבת לווינה, ואחר־כך בספינה הקטנה “מאֶלאֶק”, שהיתה מוֹבילה דוֹאַר בדוֹנאוֹ. שבעים איש בסך־הכל, זה המיספּר שהכילה האניה. המבוּגרים ישנו על הסיפוּן והילדים – במיני תאים קטנים ללא חלונות, שנים־שנים במיטה. באנו לטולצ’ה שברוֹמניה, ושם היינו צריכים לעבור לאניה גדולה, “מילוֹס” שמה. אבל פתאום נודע לנו, שקרה אסון ל“מילוֹס” ולא נוּכל לנסוע בה. הוחלט לתקן את “מאֶלאֶק” ולהפליג בה. חודש ימים חיכינוּ בטולצ’ה. ביום היינו יושבים בחוץ, ובלילה ישנים במחסן על האדמה. סוף סוף יצאנו לדרך עם עוד שתי אניות, גדולות מן האניה שלנו. אז פרצה מחלת הטיפוּס באחת האָניות ושלחנו לשם תרוּפות על־ידי אנשים משלנו. האנשים מובילי התרוּפוֹת שׂחוּ במים כדי להציל את החולים. בכל זאת מתוּ אחדים. וגם באנייתנוּ היה מקרה של מוות, משבץ־הלב.
מטולצ’ה יצאנו יומַיים לפני שנכנסו לשם הגרמנים, וכך קרה גם באי כּרתים. כל הדרך שיחק לנו מזלנוּ. הים היה שקט וסערות לא טילטלו את אניתנו הקטנה. אבל הפחם היה אוֹזל מפעם לפעם. היינו עורכים מגבּיות בקרב הנוסעים וקונים דלק. כשהגענו לקפריסין אָספנו מכל הנוסעים את התכשיטים ומכרנו אותם, ובכספנו האחרון קנינו בפעם השלישית פחם. בקפריסין הביאו לנו הרבה צרכי אוכל לאניה, והיה טוב. שמחנו. קיווינוּ, כי לאחר יום־יומַיים נגיע לארץ.
יום אחד, ואני שוכבת על הסיפוּן, חולה במחלת־הים, והסערה מטלטלת את האניה ומנדנדת אותה מלמעלה למטה, והנה אני שומעת מישהו אומר:
– רואים כבר את הרי ארץ־ישראל.
קפצתי מיד ממקומי, רצתי מהר אל אמא־שלי, לבשתי שׂמלה נקיה, וכוּלם לבשו בגדי שבת והיו מאושרים. פתאום רואים סירה מתקרבת. מה יש? – שוטרים אנגלים, והם יורים באויר כדי שלא נוסיף להתקדם. עמדנו. עלו על האניה, תפסו בהגה והעבירו בשלום את הסירה בין המוקשים הזרועים בים והכניסו אותה לתוך המפרץ, לא הרחק מן הנמל. אז אָמרו האנשים:
– עוד מעט יבואו שוטרי מחלקת הבריאוּת.
מיד התחלנו מנקים את האניה, מצחצחים ומשפשפים וּמסדרים כל דבר. אבל הם לא באו. עבר יום, עברו יומַיים, שלושה ימים – ואנחנו עוגנים בנמל, על־יד “פּאסיפיק”, שבאה עוד לפנינו. כעבור שבוע ימים העבירו אותנו לאניה “פּאטריה”, ולא הבינונו לשם מה ולא ידענו עד מתי. ורק לאחר שלושה שבועות נתברר, כי עומדים להוביל אותנו למאורציוּס וּמחכים רק עד שתגיע אניה שלישית, “אטלאנטיק”.
היינו כנופלים משמַים לארץ: כל הזמן אנחנו חושבים רק על ארץ־ישראל וכמה טוב יהיה לנו שם, והנה – אין מקבלים אותנו ואין רוצים בנוּ.
מאז, התחילו הימים הרעים.
האנשים היו מתרגשים וּמתווכחים, שכחו לאכול ולשתות, וכל אחד חושב מחשבות איך להסתלק מו האניה ולהתגנב לארץ. מספּר אנשים אף ניסו לקפּוץ לים, אך נתפּסו והוחזרו לאניה. הכריחו את כולנו לרדת לתאים בכל יום בשעה חמש לפנות ערב.
יום אחד, לפני הצהרים, בשעה שחילקו חלב לילדים, בדיוק ברגע שהגיע תורי, אני שומעת קולות התפּוצצוּת, כאילו יורים מהרבה רובים בבת אחת. ומיד אני רוֹאָה אנשים קופצים למים, והאניה נוטה על צידה. אמא נבהלה מאוד, ביקשה מאת המכּרים שלנו שישגיחו עלי ורצה למטה להביא את סבתא ששכבה חולה. כאשר שבה אמא עם סבתא, היתה חיוורת כסיד ואמרה:
– אסון נורא!..
אותו רגע כבר נטתה האניה כולה עד צידה, אבל למזלנו נדחפנו לפינה אחת ועלינו על קיר של צריף קטן, והיה לנו הקיר כריצפּה לרגלינו. בא בריצה שוטר אנגלי, לקח את ידי בידו והתחיל רץ אתי עד שהגענו לחלק אחר של האניה, שהיה רטוב מאוד וּמכוּסה צדפים וצמחים. הושיב אותי השוטר על ה“ריצפּה” הזאת, שנטתה במורד כלפי החוף, ישב גם הוא והתחיל מחליק למטה, ואני אחריו. הצדפים פצעו את עורי וגרמו לי כאב. לבסוף, נפלנו ישר לתוך סירה קטנה. אני מביטה סביב ואינני מבינה: היכן אמא? היכן סבתא? מה קרה?
כשהגענו לרציף הוציאו אותנו מן הסירה, והיא חזרה מיד להציל עוד אנשים. אני מתחילה להתרוצץ מסביב, לחפשׂ את אמא, והנה היא עומדת רטוּבה ובידיה תינוק! גם אותה הורידו לתוף הסירה, וכשישבה שם עם סבתא, והסירה התחילה זזה – הביאו מלמעלה תינוק עזוּב והשליכוהו לתוך זרועותיה!
בכל פינה של האולם הגדול שכבו אנשים פצועים ומתעלפים, ואחיות מגן־דויד אדום מטפלות בהם. ומה גדולה היתה השמחה, כאשר פגשה אמא פתאום בין ה“אחיות” האלה את אחוֹתה מארץ־ישראל! דוֹדתי חיבּקה ונישקה אותי ודיברה אלי עברית ואחר־כך גרמנית ואמרה:
– שזה יהיה הצער האחרוֹן שלכם!
אבל זה לא היה הצער האחרון שלנו, כי הלא עוד לקחוּ אותנו לעתלית, והיינו שם שבעה חודשים…