סיפרה שרה, נערה צנומה ופניה נאים. בבינת־זקנים היא מזכירה, בשטף־שׂיחַ, שמות עמים, ארצות, מאורעות…

– כשהייתי תינוקת, בביסרביה, בטרם היגרנו לרוֹמניה, היתה לאבא חנוּת. אחר־כך, בבּראילה, היה מנהל משרד של בית־חרושת גדול.

בראשית המלחמה לא שיערנו כלל מה צפוי לנו. ביוּני 1940 כבשו הסוביטים את בּיסאַראַביה ובוּקוֹבינה. ב־6 בספּטמבּר מרדו אנשי “משמר־הבּרזל”, בעלי החוּלצות הירוקות, במלך קארול וגירשוהו. אז החלו הצרות. בחודש דצמבּר הכריחו אותנו לָקוּם וּלחזור לביסרביה. שלושה ימים חיכינו בנמל גָלָץ לאפשרות של נסיעה. שם גזלו אנשי משמר־הברזל מאתנו כל מה שהיה לנוּ. בביסרביה לא יכולנו להסתדר ונסענו לצ’רנוביץ. גרנו בחדר קטן וחָיינו בצימצוּם. עד פּרוֹץ מלחמת רוּסיה־גרמניה לא היה רע כל־כך. אבל לאחר זה התחילו התקפות־אויר וּשריפות. לבסוף, יצאו הרוּסים וחזרו הרומנים עם הגרמנים. וּמאז, לא ידענו מנוחה עוד. מכונת־יריה הוֹעמדה מוּל ביתנו וירו והרגו יהודים ללא כל סיבה. חטפוּ גברים ונשים לעבודת־כפיה ולא פעם יצאו בני־אדם לעבודה ולא חזרוּ.

באוקטובּר התקינוּ גיטוֹ ליהודים והחלו משלחים לטראַנסדניסטריה. גם אנחנו נאלצנו לעבור לגיטוֹ, וחיינוּ עשׂרים איש בחדר קטן. הצפיפוּת היתה כה גדולה, שאנשים גרו במיסדרונות ובחדרי־מדרגוֹת. החיילים הרומנים שודדים ואוסרים וּמתעללים. גם הטלאי הצהוב הוּנהג באותם הימים, ששה סנטימטר גָדלוֹ, והיינו חייבים לשאתוֹ על החזה משׂמאל, מבוגרים וילדים. הידיעות שהגיעו אלינו מטראנסדניסטריה היו איוּמות: רעב, מחלות, קוֹר. ובאביב שוב החלו משלחים לשם. פעמים באו גם לביתנו לשלח את האנשים. פעם כבר הוציאו אותנו מן הבית, אבל אנחנו הראינוּ תעודות, כי נרשמנו לנסיעה לארץ־ישראל – ושיחררו אותנו.

התעודות שלנו היו מאת חברה פרטית אחת, שאירגנה שיירה של עולים. ההצטרפות לשיירה היתה כרוכה בהוצאות מרוּבות. מוֹעד הנסיעה נדחה מפעם לפעם. יצאנו לבסוף בספטמבר 1941, חזרנו לבראילה ושם ירדנו בספינה קונה, מאה ועשׂרים איש.

ויטוריו היתה אחת הספינות הקטנות והישנות המהלכוֹת על־פּני נהר הדוֹנאוֹ. רב־החובל התחייה להביאנו עד מרסינה שבחוף התורכי ולהוֹרידנו שם. אך הגענו לסולינה, הנמל האחרון של הדוֹנאוֹ, נתקלקל המנוע ונאלצנו לחכות ימים רבים עד שתוּקן. כשיצאנו לבסוף לים, טולטלה הספינה הקטנה כל־כך, עד שחלינו כולנו. כעבור יומַיים שוב התקלקל המנוֹע. הרוּח טילטלה את הספינה אל החוף התורכי, והיא נחבטה ונפגעה ומים החלו פּוֹרצים לתוכה. ישבתי על כסא קטן בתחתית האניה, בדיוק במקום הפירצה. פתאום אני שומעת רעש מוזר, כאילו זרם מים עזים פּוֹרץ וגוֹאה. מיד תפסה אותי אמי בידיה ואמרה:

– בואי, בואי…

רצנו ועלינו על הסיפּוּן, ושם כבר היתה המהומה גדוֹלה. נשים וילדים בזרועותיהן התרוצצו אנה ואנה כחיוֹת בכלוּב. ומן החוף התורכי מביטים בני­־אדם ואינם מנסים כלל לעזור לנוּ – היתה שם תחנת־חוף צבאית והמפקד לא רצה שנעלה לחוף. אבל אנחנו קפצנו למים, שלא היו עמוקים באותו מקום, והתחלנו שוחים אל היבּשה.

גשם ירד והיה קר והיה רע, רע מאוד. מחפצינו לא הספקנו להציל דבר. הספינה נוּפּצה ונתרסקה. בקרשים המעטים שפלטו הגלים אל החוף ניסינו להעלות מדורה כדי להתחמם מעט. וכך נשארנו יושבים בחוּץ בעֵרוֹם וּבחוסר כל, ואין מי שידאַג לנו. לבסוף, לא ידעו התורכים מה לעשות בנו והובילוּ אותנו ברגל מהלך רב, בחול ובטרשים, עד שהגענו לתחנה קטנה. משם נסענו ברכבת ואחר־כך העבירו אותנו לכפר הקטן אל־בּאַסאַן, אף הוא מלוכלך ומזוֹהם כמקום־החניה הקודם שלנו. משם הועברנו, בהשתדלות הסוכנוּת היהודית, לקוּשטא. ויזות לארץ־ישראל לא נתנו לנו על אף כל המאמצים, ולא היתה לנו ברירה אחרת אלא לנסוע לקפריסין.

לאחר ימים של חניה בקוּשטא נסענו למרסינה. שם חיכינו כמה ימים לספינה תוּרכית קטנה, שלא היתה טובה הרבה מויטוריו שלנו. הספינה היתה עמוּסה מטען עד אפס מקום. הצפיפוּת איוּמה. רבּים חָלוּ, וגם אני בין החולים. על־כן עצרו אותנו בחוף קפריסין שבועיים ימים בתחנת חיטוי, ואחר־כך שלָחוּנוּ למקום־הקבע שנועד לנו, לכפר פּדוּלאַס בהרים. היה זה מקום־קיִט מפורסם ובו שלושה בניינים של בתי־מלון גדולים, אשר בחלק מהם שוּכּנוּ עוד לפני בוּאנוּ פליטים יהודים אחרים מרוֹמניה. נתנו לנו אוכל לשוֹבע, אבל חָיינוּ בתנאים של מחנה־עצורים: לא עבדנו, אסוּר היה לנו להתרחק מן המקום, וכל הימים והלילות חלפוּ בריקנוּת ושעמוּם.

כעבור זמן־מה שלחו את הילדים לבית־ספר אנגלי. הבנות נשלחו לפנימיה בניקוסיה, והבנים לעיר הנמל לרנקה. למדנו ומצאנו ענין בלימודינו, וכאשר באנו לימי־החופשה “הביתה”, לפּדולאַס, הופתענו הפתעה נעימה: אחד הנערים הפליטים מרומניה, חבר תנועת־נוער ציונית, אירגן חוּג של ילדים וילדוֹת, והיה מלמד אותם עברית ושירי ארץ־ישראל. הצטרפנו גם אנוּ. למדנו היסטוריה ישׂראלית וערכנו טיולים ושיחות ומסיבות והיה מעניין וטוב.

אותו זמן באו אלינו לקפריסין החיילים העברים מארץ־ישראל והתחילה תקוּפה חדשה בחיינוּ. הם היו מבקרים אצלנו בכל יום־חוּפשה שלהם, וכל ביקוּר שלהם היה עבורנו חג גדול. הם סיפרו ושרוּ וחילקו ממתקים והיינו מבלים יחד שעות רבות מתוך ענין ושׂמחה. כאשר באנו שנית לפּדוּלאַס לחופשת חג־המולד הנוצרי, שחל אותה שנה בדיוק בימי החנוכה, ערכנו נשף־חנוכה והצגנו מחזה בעברית. היה נפלא!

אז פשטו שמועות, כי קרוב מוֹעד צאתנו לארץ־ישׂראל. ולמוֹעד זה הן מצפּים היינו יום יום ושעה שעה.

ולבסוף, בחודש מרס 1944, יצאנו לנמל פאַמאַגוּסטה, וּמשם באניה אַאוּלי לחיפה.