לוגו
להזדקן בסבלנות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אני מתקרב לגיל 80. חיי עד היום נחלקו לשני חצאים. מחצית ראשונה – עד גיל 40 – ומחצית שניה מגיל 40, שכולה יצירה ספרותית. היום אני על סף המחצית השלישית. במלים אחרות, אני מתחיל תקופת חיים שכולה מתנה, מעבר למה שמגיע לי.

וכשמקבלים מתנה, אין בודקים בציציותיה. היא לא תמיד מה שאנחנו רוצים בדיוק, אבל תמיד יש בה מן ההנאה ומן ההפתעה.

הזיקנה מספקת הפתעות הרבה, אף שלכאורה הכל צפוי. כל אדם וההפתעה שלו, כל מתנה וההפתעה שבה.

אני הופתעתי עם אובדן הראייה. הגורל הדביק למחצית השלישית של חיי נמ"ג – ניוון מקולה גילי. נותרתי עם חצי חיים; מחצית היכולות ומחצית ההנאות, שיש לאדם בעולמו. נותרה לי הראייה ההיקפית, הפריפריאלית, שמאפשרת לי לנוע באופן חופשי, אפילו על קלנועית בחצר הקיבוץ. אינני זקוק למלווה, או למקל, ואני רואה זאת כמתנה נפלאה, שניתנה לי על־ידי הגורל.

ההנאות היומיומיות של קריאת עיתון, ראיית סרט, קריאה וכתיבה ללא מכשור וסיוע, שיחת רעים הכולל הבעות פנים, חיוך של יקירי, מראה אשה נאה ופרחים יפים ותבשיל צבעוני מגרה – כל אלה אבדו לי לעד. יכולות אלמנטריות כמו מזיגת קפה, קילוף פרי, נטילת ציפורניים, חיפוש במילון, באנציקלופדיה, או בניירת שלי, הם בגדר חלום שלא יתגשם. יותר מכל חסרות לי הבעות הפנים של הסובבים אותי והמשוחחים איתי ובעיקר של המקורבים אלי. אינני מבחין מתי הם מחייכים, נהנים, כועסים, משועממים, מזדהים, מאופקים, זועמים וכיו"ב הבעות פנים ושפת גוף, שמעולם לא הערכתי כמה חשובים הם לו לאדם בחייו. פתאום קשה כל כך לזהות אדם שבא מולך, כולו חיוכים; לנעוץ מזלג בצלחת ולדעת אם העלית בשר, או בצל, או גזר; לקרוא מודעה או שלט; להינות מיופיה של ג’וליה רוברטס בטלוויזיה.

גיליתי הרבה דברים שכשאדם רואה, לא ידעתי ולא שיערתי את חשיבותם. למשל, החדשות בטלוויזיה – מחציתן מושמעות בשפות זרות ומוזרות, ההנחה שאתה יכול לקרוא את הכתוביות מובנת מאליה למי שעיניו בראשו. חזיתי בחמלה את תלאותיהם של תושבי העיר הגדול, שהגיעו למצבי. הם אינם רואים רמזור ושלט מחיר על מוצר ומספר אוטובוס, וכשהם חוצים בחיל ורעדה כביש ראשי סואן, הם מברכים “שהחיינו וקיימנו והגיענו למדרכה שממול”.

מבין כל החושים, אובדן חוש הראייה נראה לי, מנסיוני, האובדן החמור ביותר. כמוהו כאובדן אדם קרוב ובעקבותיו באה תקופת אבל בלתי נמנעת.

חמור ממנו אובדן חוש ההומור. אין כמו חוש ההומור לפצות על אובדן חושים אחרים. בלעדיו קשה להתגבר על הצרות הצרורות בצרור החיים הארוכים. ייסלח לי אפוא אם אתבל בו את הטיר־טור הזה. אחת הכותרות שחשבתי לתת לו היתה “קן לזקן בין הלצים”, אך אשתי עצרה בעדי, שמא דברי לא ילקחו ברצינות.

אגב, מי שמבקש לבדוק את מצב חוש ההומור שלו, ישאל את עצמו איך הגיב ספונטנית למקרא כותרת הטור הזה.

האובדן הגדול מכולם, האופייני לזיקנה ומקצר את החיים, הוא אובדן החשק, כלומר המשולש החיוני אהבה־זוגיות־סקס. זה לא רק אנושי, אלא כלל־חייתי. והוא יכול וצריך ללוות את האדם עד יומו האחרון. זהו משולש התוחם בתוכו את הרצון לחיות ואת הטעם בחיים. הטעות החמורה היא ההנחה שמדגל וסקס הן מילים זהות, או נרדפות. יש סקס ללא משגל – ראה טעותו הקולוסאלית של הנשיא קלינטון – הצהרתו הכוזבת נבעה מן ההנחה המוטעית הנ"ל.

רבות הדרכים הנעימות והטובות, שמוצאים זקנים וזקנות, שנתמזל מזלם ובני־זוגם חיים עימם, לעשות סקס לפי טעמם ויכולתם. אגב, 56% מזקני ישראל נשואים ו 35% אלמנים. סקס, זוגיות ואהבה הם החוט המשולש שלא במהרה יינתק, ומי שקושר אותו סביב זיקנתו מאריך חיים במה שמכונה “שיבה טובה”. שיבה טובה זה לא רק מספר שנות החיים, אלא מה שעשית בכל אחת מהן. ביוזמה, ביצירתיות, באופטימיות.

על משפחה תומכת, סביבה מוכרת וזכרונות מזיני־נפש – בטור הבא. בלי נדר.

מעין ברוך, אוקטובר 2007