צמחתי בבית בו הספרות הלשון והתרבות הערבית התהלכו שלובי־זרוע ושווי־מעמד עם הספרות הלשון והתרבות העברית המתחדשת. אני חף אפוא מאובייקטיוויות בנושא זה.
גדלתי כאח־זקונים לשני אחי, הגדולים ממני בעשרים שנה, יצחק וטוביה שמוֹש, שקראו כתבו ותרגמו ערבית. בבתיהם כותל מערבי היה מכוסה ספרים וכתבי־עת עבריים, וכותל מזרחי בספרים וכתבי־עת מכורכים בשפה הערבית. שניהם היו מראשוני המתרגמים משפה אחת לאחותה. יצחק, שנקרא ב־1937 לאוניברסיטה העברית ללמד בה שפה וספרות ערבית מודרנית, ערך כבר בשנת 1954 את הקובץ “כפיפה מצרית”, מבחר סיפורים מצריים. טוביה, שערך עיתונים של ההסתדרות ושל המדינה בשפה הערבית, תרגם את “עונת הנדידה אל הצפון” של אל־טייב סאלח הסודני, את קובץ סיפוריו של יוסף אידריס המצרי ועשרות סיפורים של פלסטינים. בתו, רינה פלסר, תרגמה לאחרונה קובץ סיפורים של חנאן אלשיח' ורומן מרגש של הוּדא בּרכּאת, שניהם בהוצאת “אנדלוס”.
אני זוכר שבנעורי חיפשתי ברעבנות משהו מן הספרות הערבית בעברית. מצאתי רק את “ימים” של טהא חוסיין. גמעתי אותו בימים אחדים.
*
כשקמה הוצאת אנדלוס ושמה לה למטרה לתרגם ולהוציא לאור ממיטב הספרות הערבית, ראיתי בכך תופעה ספרותית־חברתית־מדינית מבורכת; אם לא למעלה מזה. בהוצאה זו יצאו לאור עשרים ספרים. התרגומים מעולים. הבחירה מצויינת. והנה אני קורא ושומע שההוצאה עומדת בפני התמוטטות כלכלית, מאין קונים. הקורא העברי הצורך ספרים (ראה רשימות רבי ־המכר) מדיר עיניו מן הספרות הערבית. זה כואב. זה מדאיג. וזה לא חכם.
אם רצוננו לחיות אי־פעם בשלום, או למצער בדו־קיום, עם שכנינו – עלינו להכיר ולהבין אותם, על חלומותיהם ומשוגותיהם; על תרבות כתיבתם ודרך חשיבתם. שכן אינו מפסיק להית שכן, אם אינך אוהב אותו. למי שיש פנאי וחשק לספרות יפנית מתורגמת, למשל (ואני אחד מאלה) מן הראוי שימצא פנאי ורצון לקרוא ולהכיר את השכנים הקרובים; גם בטרם ייהפכו לסקנדינווים.
מן הראוי שהספרים הנ"ל יימצאו בכל ספריה ציבורית ובכל בית ישראלי שוחר תרבות.