צנועה היא מאוד המסגרת השחורה בעמודי ה“קונטרס” – בשורת המוות העולה מאהלי החלוץ, העובד החדש. אין אחריה כל סיפור לא על הנעדר ולא על סיבת הילקחו מאתנו. כאילו אשמים אנו, החיים, במשהו במוות זה, ועל כן, מתוך אינסטינקט פנימי, אין אנו מאריכים את הדיבור.

כצפרים עפות כן עולים אלינו חברינו וחברותינו. יקרים, תמימים, צעירים ונאמנים – ולא ידעו את נפשׁם. שָׁנים איוו לעלות לארץ, רק לעלות ולעבוד. ומה שמעבר לעליה, ומה שבארץ, היה בלתי ידוע.

את מיטב בניו ובנותיו, את דור עתידותיו שולח עם ישראל אל הארץ חלוצים לפניו; את מטמונו האחרון, שנשאר לו לפליטה.

מבחוץ תשכל חרב ובבית אין שלום מכל צד. ים כנרת לקח לו שלל (אריה קוגל). ההר לעומתו נקם את נקמתו (יעקובסון). שארינו ושכנינו לא טמנו ידם בצלחת משפוך דם נקי. והקדחת והטיפוס אף הם שולפים את חרבם.

גלוי וידוע שמזונות טובים והשגחת רופא הם הם התריס בפני הקדחת. ואנו אין אנו יכולים לספקם לאח הצעיר העולה לעבודה. בי' בחשון מת החלוץ צבי פינק בחיפה. המנוח הובא לבית־החולים הערבי בחיפה מן הכביש חיפה־ג’ידה ימים אחדים אחרי חלותו, ומת כעבור יום. כשבא הרופא מ“הדסה” אל בית־החולים אחרי המקרה הזה, הקיפו אותו כל 10 החולים והחולות מפועלי הכביש השוכבים שם באנקת מחאה איומה. יובן לכל, כיצד מרגיש עצמו עולה חדש בבית־חולים ערבי, מחוּסר שפה ומחוּסר נפש קרובה של אח או אחות.

קשים לחלוץ חבלי ההסתגלות אל החיים בארץ ואל העבודה, שלא הסכין אליה מעודו. האומנם יופקר לברות לשיני הקדחת

היכן “הדסה”? 400 פועלים עובדים בחיפה וסביבותיה. מדוע אין היא פותחת בית חולים בחיפה? היכן ועד־הצירים? האין הוא האחראי להספקת העזרה המדיצינית בזמנה לפועל העברי הישן והחדש?

חולים מערשות הדוי זועקים לבאי־כוח ההסתדרות הציונית: מלאו את חובתכם!

תרפ"א