(אהרון צייטלין – לבואו לישראל)    🔗

פורסם ב“דבר” 27 בדצמבר 1957

“הרוצה להבין את המשורר ילך לארצו” – אמר גיתה. וכל שביקש לעמוד על שׁבילו המיוּחד של אהרן צייטלין ביצירה, בשירתנו על שתי לשונותיה, ילך “לארצו”, היינו לפולין היהודית, שבה נטוע היה, כארז המסועף ואדיר-שורש בית-אבא, הוא ר' הלל צייטלין. בית שאצילוּת וקדוּשה נשקו בו. בית שהאציל אור ואמוּנה. בית שהיה נתון תמיד – כלשון הבן – “במדרגה של תיקונים” במשמעוּת הקבּלית-היהודית הצרוּפה. ואמת בפיו בכתבו (“שירים ופואמות”, מוסד ביאליק):

"אני ידעתי איש משורש נביא

היה זה אבי,

ימות משיח חזה

ושואַת ימי-קץ…"

בית ועד לסופרים וחכמים היה. והוא שעיצב דמוּתו, מפעם בשירתו ומפעימה.

והוא – היורש. יצירתו מקור שבמקור, הגות ועמקוּת, מודרניזם ואַרכַאיוּת, אסתטיקה ומסתורין כרוכים בה יחד. חטיבה לעצמה בשירת ישראל. “משורר נעלה ואמן נפלא בשתי לשונותינו, וחוקר בשירה ובאמונה”, לפי שצוין משהוענק לו פרס אוסישקין על הפואימה הדרמטית הגדולה "בין האש והישע " שעניינה מרומז בכותרתה, - “ההתדיינוּת החזיונית הגדולה ביותר עם התקופה”. תקופה שאין מלים של חולין באוצר הלשון לבטא עוצם כאבה ויפעת גדלוּתה, והמשורר מכנה אותה בסמך דו-משמעי: שמלת (שיויתי משיח לנגדי תמיד; שיוית מַיידָנֶק לנגדי תמיד).

והנה היד שכתבה:

בלשון אשת-חן סרת רוח ויגעה

דלילת-הקריות קוראָה אל שמשוֹנה

בחרמי-זרמי-מטר שוהה נשמת ורלין

ובוכה ביגונה (מטר בפאריס)

היא שכתבה גם:

אולי כל העולמות וכל ההיכלות

לא נבראו אלא

בזכות יהודי אחד, שעינו עין-גלות

וכולו שבח לריבונו סלה.

וגם ציור מועט של יהודי פשוט:

כינור הוא זקנו הצר.

פרנסתו על בלויי סחבות.

האשה, כשחיף גוָה

תאפל בירכתי ביתה.

וטפליא כתולעים –

תוך לבנַת-פנים רעבה

אש-עינים שחורה מתנוססה,

כ“עברי” בלוֹבן סדוּר.

רמזים מועטים לשירה רווייה עוז דרמאטי ועמקי הגות ושלל תכנים וגוונים, מבקשת לגשר בין האמונה לבין האמנות, נשרפת באש-קודש, וסמליה וניגוניה הם ביטויים בכושר-לשון מחיה ויוצר ומחדש להפליא.

חוש-אמת לחש לו, לביאליק, בסמכו ידו על אהרן הצעיר, המתחיל, בצאתו לדרך הארוכה של כיבושיו הרבים – גם במסה ובפובליציסטיקה, שאמנוּת והגוּת כרוכים בה – והוא שתירגם שיריו האידיים לעברית. פּוֹרה ושקדן ורעננות-תמיד עומדת בו. נכסי רוחו מפוזרים באכסניות רבות למן “השילוח” ו“התקופה”. מאמריו ב“טאָג” וב“הדואר” – פאֵרם, תבונה ועושר-רוח בהם, תמצית שבתמצית. כיין המשומר.

עם שואת יהודי פולין, אֵם הגלויות, נגדע גזעו. ונכרת בית-צייטלין, שהוא יורש רוחו. אך לעד יהיה זכרם במורשת תרבותנו, ושירתו של הבן – כאבן-חן בכתר היצירה העברית של דור השואה והתקומה בנפתוליו, באפקיו, בתהומותיו.

ברכת הרבים לבואו לישראל – ביתו.