כִּי יַחֲשֹׁב הָרוֹצֵחַ הָאָדֹם “רָצַחְתִּי!”

וְיַחֲשֹׁב הַנִּרְצָח “נִרְצָחְתִּי!”

לֹא הֵיטִיבּו דַּעַת דַּרְכֵי-סֵתֶר,

בָּהֶם אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹר וְאָשׁוּב-אָבוֹא.

רָחוֹק אוֹ שָכוּחַ – קָרוֹב הוּא לִי,

צֵל וְאוֹר-שֶׁמֶשׁ – אֶחָד.

אֵלִים חָלְפוּ, לְפָנַי יוֹפִיעוֹ,

וּכְלִמָּה וּתְהִלָּה – אַחַת לִי.

מֵעַל חֶשְׁבּוֹנָם, אֲשֶׁר אִתִּי לֹא הִתְחַשָּׁבוּ;

מִמֶּנִי יִפְרְחוּ – אֲנִי הכְּנָפַיִם.

אֲנִי בַּעַל-הַסָּפֵק וְהַסָּפֵק,

וַאֲנִי הַהַלֵּל בְּפִי הַבְּרַהְמִין מְזֻמָּר.

אֵלִים אַדִּירִים אֶל מְעוֹנִי נִכְסָפִים,

וְשָׁוְא נִכְסְפוּ שִׁבְעַת הַקְּדוֹשִׁים;

וְאַתָּה, אוֹהֵב-טוֹב עָנָו,

אוֹתִי מְצָא, וַהֲפֹךְ עָרְפְּךָ לְגַן-עֵדֶן.