בעיית ערביי ארץ־ישראל היא שבהעדר מיתוס והיסטוריה לבסס עליהם את לאומיותם הפלסטינית (אלא אם כן יצליחו לשכנע בּוּרים בעולם שהפלישתים מהמקרא הם אבותיהם הקדמוניים), הם המציאו את הנרטיב הכוזב הבא: הציונות היא תנועה קולוניאליסטית והיא זו שאשמה באסונו של העם הפלסטיני. תחילה יזמה הציונות את ה“נַכְּבָּה” הראשונה ב־ 1948, שגרמה לעקירת הפלסטינים מבתיהם בערים ומאדמותיהם בכפרים והנציחה אותם במעמד של פליטוּת ללא־מוצא במשך שלושה דורות. אחר־כך יזמה הציונות בשנת 1967 גם את ה“נַכְּבָּה” השנייה, שבה החמירה את מצבם של הפלסטינים על־ידי הכיבוש (אִיחְתִילַל) של שאר אדמותיהם ועל־ידי פעילות התנחלות מואצת בהם. העוול הזה יתוקן בבוא היום, אך רק על־ידי הנעת גלגלי ההיסטוריה אחורה.

עקב דבקותם של הפלסטינים בנרטיב הכוזב הזה, צריך לכנות את “הסכסוך” שאיננו נפתר במזרח־התיכון כסכסוך ערבי־ישראלי (ולא כסכסוך ישראלי־ערבי), כי הערבים המאוגדים בליגה הערבית, בהתנגדותם לזכויות העם היהודי בארץ־ישראל (המפורטות בכל מסמכיו הרוחניים של העם היהודי מהתנ"ך ועד מגילת העצמאות) ובהתנגדותם למטרתה המרכזית של הציונות (לכנס מחדש את העם היהודי כולו בהדרגה בארץ־ישראל), הם אלה שהגו את הסכסוך הזה, הם אלה שמימשו אותו במלחמות שיזמו נגד קיומה הלגיטימי של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, הם אלה שהעמיקו את נזקיו במשך שנים, והם גם אלה ששוקדים לקיים את הסכסוך במצבו זה הן על־ידי הסתת ערביי ארץ־ישראל נגד קיומה של מדינת ישראל הריבונית )תחת המותג קצר־הימים: “העם הפלסטיני”), והן על־ידי החזקתם לנצח במעמד של פליטים במדינות ערב הסמוכות, שבהן יכלו הפליטים זה מכבר להתערות כאזרחים וליהנות מכל היתרונות שמדינה יכולה להציע לאזרחיה במאה העשרים ואחת.

לפיכך, אני מגדיר כ“כנעניות” כל התבטאות של סופר עברי מ“דור ייסוד המדינה,” המתכחשת להבטחה שנתן אלוהים לאברהם – "לזרעך אתן את הארץ הזאת, ובוודאי אם בנוסף לכך מנתץ הסופר העברי ביצירותיו את המיתוסים שבהם ביטא העם היהודי את כיסופיו לציון לאורך ההיסטוריה, מבזה את זכר הדורות הללו, מגנה אותם כגלותיים ומטיף להיפרד מהם ומצאצאיהם כיום – יהודי העולם. ועל אחת כמה וכמה אם ביצירותיו מפקפק הסופר העברי במוסריותה של הציונות ומייחס לה את חטא הנישול של הערבים במלחמת 1948 ואת חטא הכיבוש במלחמת 1967, מטיל ספק בסיכוייה להמשיך ולהגשים את מטרותיה בארץ־ישראל, ומקצץ בהיקף המלא של חזונה.

ולא כל שכן, אם הסופר העברי אינו מסתפק בהגדרה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית של העם היהודי, אלא מצדד בזכות השיבה של “הפזורה הפלסטינית” לתחומי המדינה ותומך בהגדרתה כמדינת כל אזרחיה – צמד דרישות לחלוטין לא תמים, שבעזרתו מתכננים הפלסטינים יחד עם תומכיהם בתאגיד הפאן־ערבי להכחיד את מדינת הלאום היהודית אשר ייסדנו במאמץ של דורות ולמענם של דורות בארץ־ישראל.

סופר עברי – ויהיה מוכשר ככל שיהיה – המבטא ביצירותיו רעיון מהרעיונות הרעילים והמסוכנים האלה ומחזק בדרך זו בעֵטו את מחנה המתנגדים לציונות – היא הציונות המושתתת על ההבטחה “לזרעך אתן את הארץ הזאת” – משתייך בעיני למחנה “הכנעני” בספרותנו, מחנה “השאננים לגורל ציון”, או בקצרה: “השאננים לציון”.