אֲנִי אֵינֶנִּי שָׁר

אֶת שִׁירִי לְאוֹר הַיּוֹם,

עֵת אוֹרָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ

שׁוֹפֵעַ מִשְּׁמֵי־רֹם —

אָז נִדְהָם בִּי לְבָבִי,

וְאֵינוֹ מַגִּיד מְאוּם…

וְהוּא סוֹפֵג שִׁיר־הַשָּׁמֶשׁ

הַשּׁוֹרֶה עַל הַיְקוּם.

בְּרֶדֶת לַיְלָה אָרְצָה,

מְעֻטָּף דְּמִי וּשְׁחוֹר;

סְגוֹר לִבִּי אֲזַי נִפְתָּח, —

וּמְפַכֶּה שִׁיר הָאוֹר.

הַלְּבָנָה לִי מַזְכִּירָה

כָּל צִלְצוּל נֹגַהּ־אָז;

וְאוֹתִיּוֹתַי רַבּוֹת,

מָה רַבִּים כּוֹכְבֵי־פָז:

וְשָׁט בְּחֵיק הַלַּיְלָה

שִׁיר־נְגֹהוֹת זֶה;

יַחְדּר כָּל לֵב בּוֹדֵד,

יִשַּׁק אָז כָּל פֶּה.

וְשָׁט בְּחֵיק הַלַּיְלָה,

מִמִּזְרַח וְעַד יָם —

וִיצַחֵק וְהִתְנוֹסֵס,

בַּחֲלוֹם הַנָּם.