יש אשר אנו נתקלים דרך אגב בשאלות העומדות ברומו של עולם ויש אשר יש לנו מה להגיד בנוגע לאלה השאלות, ודווקא משום זה, משום שיש לנו מה להגיד, אנו עוברים עליהן בשתיקה. יש לנו ״משהו״ להעיר. מפני עניווּת יתירה אנו אומרים משהו, באמת מאמינים אנחנו שמשהו זה לוּ השמענוהו — והיה מברר ומלַבן את כל הענין הסבוך הזה ומפיץ עליו אור… אלא שאין כדאי, לא זה המקום ולא זה הזמן ולא אלו האוזנים… כך! ענווים אנחנו. ועוד זאת: הדברים הרי הם יגעים באמת, ושאלה זו חמורה היא, ובכדי לבארה די־צורכה — צריכים להקדיש לה ספר בכמה כרכים. אך דא עקא שאנו עוברים על הרבה דברים שיש לנו אליהם יחס, בשתיקה, מבלי להעיר עליהם. מחכים אנחנו לשעת־כושר, למקום ראוי לכך ולאוזנים קשובות ושלושת הדברים האלה יש אשר יאחרו לבוא, ויש אשר לא יבואו.

״ענווים״, הזדרזו בדבריכם! עד שנכתוב בשאלה זו או אחרת ספר בכמה כרכים, ננסה נא לכתוב על־אודותן רק ראשי־פרקים, ראשי־תיבות. איה״ש כשניפנה נוסיף על דברינו כהנה וכהנה.