הטירוף החרישי מקנן בכל לב. אפילו מי ששכלו ישר, הוא עקום גם כן. דרך כלל, כל מוח הוא קדירה דבי שותפי. אחד שפוי והשני לאו. לא אצל כל אחד השותפות מחולקת במידה שווה. יש מי שהצד השפוי הוא הבעל הבית והבלתי שפוי הוא אצלו בחזקת דייר־מישנה, ויש מי שהשותפות מחולקת לפי הזמן והוא עיתים פיקח ועיתים מטורף למחצה או לשליש. ויש שני שותפים שהם אחד, דהיינו, שהאדם הוא שפוי ובלתי שפוי בהעלם אחד.

מוצא אתה אנשים, שההנחות שלהם עשויות בדקדוקו של הגיון אלא שהמסקנות הבנויות על ידיהן נפתלות ומעוותות. יש אחרים שבונים מסקנות נכונות על יסוד הנחות של הבאי. אין לך אדם שאין לו שעה של טירוף. יש אדם שבשביל להגיע אל השכל הישר חייב הוא להקיא מתוכו כמה וכמה בוקי סריקי, כדרך שהצרוד קימעא מוכרח להשתעל מעט ולהיפטר ממלאי של ליחה, כדי שקולו יצטלל. שואלים, למשל, על פלוני שפיקח הוא, מה ראה לשטות זו? אינם חשים ואינם מרגישים, שאדרבה, היא הנותנת. והואיל והוא פיקח אנוס היה להיתפס לשטות זו. כיוון ששילם מס לשטיאל, קיבל אשרה לעבור למחוז השכל הישר.

מסתבר שבכל אחד יש שתי רשויות, רשות השכל ורשות הטירוף. שתיהן מתנצחות זו עם זו, רבות ומדיינות ומגיעות, עיתים, לידי הסדר חוזי, כנהוג בין שתי מעצמות יריבות. ההסכם הוא, כמובן, על מנת להפר אותו, כדרך כל הסכם. כתריס כנגד הפרת ההסכם משיירים שני הצדדים שטח של הפקר וביניהם, מחשש פריצת הגבולות. אין תימה, שבמידה שהאדם הוא צד במלחמת הקיום, בין הוא נתון ביריבות עם אחרים ובין עם עצמו, הוא מצוי על פי רוב בשטח ההפקר לשמור על הגבולות, מתגונן או מתקיף, מתרגז או מרגיז.

תדע לך שאדם בשעת כעסו, כשהוא פורץ גדר של עצמו ויוצא לגבולין, היינו, לשטח ההפקר, הוא יוצא גם כן מגבולות השכל, מאבד את השליטה על שכלו הישר ויפיו ממלל כל מיני שטויות שבעולם. לפיכך, אף הפיקחים שבבריות יש שהם מאבדים את עולמם בשעה אחת של ליקוי מאורות השכל.