חרטה

לִי אָמְרוּ: ׳מָה אֶל יְדִיד שָׁמַיִם

כִּי נָפְלוּ פָנָיו וְכִי נוֹרָקוּ?

אֵיךְ קָדְרוּ עֵינָיו, תְּמוֹל בָּרָקוּ,

אֵיךְ שַׁאֲגוֹתָיו יִתְּכוּ כַּמַּיִם:

הַעַל סְחַר כּוּשׁ אוֹ אֳנִי מִצְרַיִם

אַנְחוֹת לְבָבוֹ עַד תְּהוֹם עָמָקוּ?

הַאִם הֲמוֹן נוֹשִׁים לְדוֹד דָחָקוּ

אוֹ בָרְחוּ לוֹוָיו אֱלֵי פַּרְוַיִם?

וָאֶעֱנֶה: ׳לוּ הַזְּמַן יַכֵּנִי –

הַלְוַאי וּמִקְרָיו פַּח לְרַגְלַי זָרוּ,

לוּ מֵחֲטָאַי יוּכְלוּ נַקֵּנִי!

אוֹי כִּי עֲווֹנוֹתַי כְּבָר עָבָרוּ

רֹאשִׁי, כְּמַשָּׂא יִכְבְדוּ מִמֶּנִּי,

חַטְאוֹת נְעוּרַי תָּאֳרִי עָכָרוּ׳.