תוכחת האב לתלמיד חכם שיצא לתרבות רעה

עַד מָה, בְּנִי, לָךְ יִצְרָךְ יָכִין

רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת מַעֲשֵׂה מִכְבָּר

אֵיךְ יִצְרְךָ עַל שִׂכְלְךָ יִמְלֹךְ,

אֵיךְ הָאֲרִי שָׁח לַחֲמוֹר הַבָּר?

הָהּ כִּי עֲווֹנָךְ מִנְּשֹׂא גָּדוֹל –

יִשְׁמַע אֲדֹנָי זֹאת וְיִתְעַבָּר!

מַה לָּךְ וְתִתָּבֵר בְּכָל נִפְתָּל,

מַה לָּךְ וְתִתְפַּתֵּל בְּכָל נָבָר?

חוֹבֵר הֲיֵשׁ בָּעִיר וְכָל אִישׁ רֵיק

שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ תֵּבֵל, לְךָ חִבַּר?

אָרְחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת, בְּנִי, תֵּלֵךְ –

דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לִבְּךָ לֹא בָּר.

אִם לָךְ עֲדָנָיו הַזְּמַן יַלְוֶה –

דַּע לָךְ אֲשֶׁר גַּם הַזְּמַן גִּזְבָּר.

אֵדַע אֲשֶׁר נוֹתֵן לְךָ עֵצָה

פִּלְפֵּל וּמֹר מוֹלִיךְ לְמַלַּבָּר:

לוּ רָעֲבָה תֵבֵל לְדָת וָדִין –

תַּרְוֶה רְעֵבֶיהָ וְתַשְׁבִּיר בָּר,

לוּ צָמְאָה אֶרֶץ לְחָכְמַת סוֹד –

תַּרְעִיף בְּמֵי לִקְחָךְ נְאוֹת מִדְּבָּר;

עֵת יַעֲמִיק שִׂכְלָךְ, בְּתוֹךְ חוֹזִים

יֵדַע חֲזוֹת וּבְהוֹבְרִים הָבָר.

אַךְ מַה לְּךָ יִסְכֹּן בְּבִינָתָךְ?

לָךְ כַּף בְּלֹא נִקְיוֹן וְלֵב לֹא בָּר!

אִי לַחֲכַם לֵב כִּי כְּקַשׁ יִזְרֶה

שִׁבְרוֹ וְשִׂבְרוֹ בַּמְּחִיר שָׁבָר!

זֹאת נַפְשְׁךָ תָּבוּס בְּשַׂר קֹדֶשׁ

וּתְאַו חֲזִיר שֶׁקֶץ וְהָעַכְבָּר.

פַּתְבַּג תְּעוּדָה אֵיךְ, בְּנִי, תִּבְזֶה

גַּם לַעֲנַת הַחֵטְא כְּמָן צָבָר.

לוּ, הַצְּבִי, תַּחְפֹּץ שְׁמֹעַ לִי,

עַם יוֹסְרֶךָ תַּחְתְּךָ יֻדְבַּר

וּתְהִי כְּחֵץ שָׁנוּן בְּיָדִי, גַּם

עַל אוֹיְבַי אָעֹז וְאֶתְגַּבַּר.

הָעָם מְדַבֵּר בָּךְ – וְלֹא אֵדַע

מָה אֶעֱשֶׂה יוֹם בָּךְ, בְּנִי, דֻּבַּר.

עִתֵּי זְמַנִּי חָלְפוּ כֻּלָּם,

הִנֵּה סְתָו יָמַי כְּבָר עָבַר,

גַּם מַהֲלֹם מִלַּי עֲדֶנָּה לֹא

דַּלְתֵּי נְחוּשׁוֹת לִבְּךָ שִׁבַּר,

אָזְנָךְ לְמוּסָרִי כְּמוֹ מַשְׁפֵּךְ

יַגְעִיל לְבָבָךְ זֶה וְלֹא עִבַּר:

אִם זֶה פְּרִי אֶפְרֶה וּבֶן יַמְרֶה –

מַה לִּי לְבֶן בִּטְנִי וּמַה לִּי בָּר?